להצעת מחיר ללא התחייבות לכתיבת סמינריון צרו קשר:
>>צור קשר<<
ארגוני נשים, ותרומתם לקידום מעמד האישה בארץ ישראל בין השנים 1918-1948
האוניברסיטה הפתוחה
מגישה: נטלי בשוקביץ' ת.ז 318038338
תאריך: 05/09/2021
תוכן עניינים
1. רקע על תקופת היישוב היהודי לפני קום המדינה. 5
2. מעמד האישה העברייה ביישוב בארץ ישראל. 10
3. ארגוני נשים ותרומתם לקידום מעמד האישה. 15
מבוא
עבודה זו היא עבודת מחקר שמטרתה לחקור את ארגוני הנשים בארץ ישראל בחצי המאה הראשונה של המאה העשרים, כגון הדסה וויצ"ו, ואת תרומתם לקידום מעמד האישה העברית בארץ ישראל באותה תקופה. הרציונל המחקרי הוא שארגוני הנשים האלה היו הכרח על מנת לקדם את מצבם החומרי והרוחני של הנשים היהודיות בארץ ישראל באותה תקופה, משום שנשים אלה לא היו מיוצגות בצורה טובה בכל תחומי החברה, ומעמדם היה נמוך יחסית.
המצב בארץ ישראל בתחילת המאה העשרים היה רעוע, הן מבחינה חומרית והן מבחינה רוחנית. העולים החדשים הגיעו לארץ לא מפותחת, והם נאלצו לפתח אותה על מנת להכין את הקרקע למדינה היהודית שעתידה לקום. בגלל מצב חומרי רעוע זה ובגלל השמרנות של החברה היהודית שהייתה אז, שנחשבה לחברה מסורתית באופן יחסי, מצבם ומעמדם של הנשים לא היה טוב, ולכן נדרש שינוי כלשהו שיקדם את מעמדם של נשים אלה, ובמיוחד לאור העובדה שבמדינות רבות בעולם כבר החלה מגמה של שיפור מעמדן של נשים בחברה ושאיפה לשוויון מגדרי.
צורך זה לשפר את מעמדן של הנשים היהודיות בחברה הוביל ליצירתם של ארגוני נשים שונים שפעלו בארץ ישראל, על מנת לשפר את מעמדן של הנשים בחברה, וגם על מנת לשפר את מצבן החומרי. דוגמאות לארגונים אלה הם ארגון ויצ"ו, ארגון של נשים ציוניות שמקורו בארה"ב, ושאף לשפר את מצבן של נשים יהודיות בכל העולם, וארגון הדסה, שאותו הקימה בין היתר הנרייטה סאלד, והוא היה ארגון חלוצי ששינה את מצבן שתעסוקתי של נשים, וגם שיפר את מצב הרפואה בארץ ישראל.
מעמד האישה בזירה הפוליטית הישראלית עוצב על ידי שני כוחות סותרים מרכזיים הפועלים במקביל. מצד אחד, נשים מוגדרות כחלק מהקולקטיב ומוכרות, ומתארגנות כקטגוריה חברתית, בעיקר על סמך תפקידים מסורתיים כנשים ואימהות. מצד שני, פוליטיקת הזהות הוגבלה לשוליים והוקעת זהות חברתית כבסיס לפעולה פוליטית, ובכך מוציאה נשים מהזרם המרכזי בחברה. באופן פרדוקסלי, לאבני הבניין של הכוחות הכלולים וההדרה מקורם זהה. חמישה מרכיבים בסיסיים ייצרו את התרבות של הדרה והכללת נשים בפוליטיקה ובחברה הישראלית: מיתוס השוויון, התפיסה העולמית המגדרית הבינארית, מסורות יהודיות ופלסטיניות, העדר הפרדה בין מדינה ודת והסכסוך הישראלי-ערבי. רכיבים אלה חופפים חלקית, מתחברים זה לזה באופן חלקי, ועשויים להיות סותרים. עם זאת, הם פועלים בו זמנית כמנגנוני הכללה והדרה ולכן מנטרלים את כוחן של נשים בחברה הממוסדת, ומכאן עלה הצורך של הנשים היהודיות להקים ארגונים שישנו מצב זה.
ולכן שאלת המחקר במחקר זה היא כיצד תרמו ארגוני נשים, כגון הדסה וויצ"ו לקידום מעמד האישה בחברה בא"י בין השנים 1918- 1948 ? הסיבה שתקופת זמן זו נבחרה היא שלאחר סיום מלחמת העולם הראשונה קם המנדט הבריטי ופעילותם של ארגוני הנשים החלה להיות משמעותית יותר. על מנת לענות על שאלת מחקר זו נסקור מאמרים ומחקרים שעסקו בנושא של ארגוני נשים ותרומתם הייחודית של ארגונים אלה למצבם של הנשים העבריות, וקידום מעמדן בחברה היהודית.
הפרק הראשון של העבודה ידון בתקופת היישוב היהודי שלפני קום המדינה, ויתן רקע על תקופה זו. הפרק השני יעסוק במעמדה של האישה העברייה, וזאת דרך נקודת המבט של מעמדה בחברה היהודית באותה תקופה. הפרק השלישי של העבודה יעסוק בארגוני הנשים שהיו פעילים בארץ ישראל באותה תקופה, וכיצד ארגוני נשים אלה קידמו את מעמדה של האישה העברייה.
1. רקע על תקופת היישוב היהודי לפני קום המדינה
פרק זה יתן רקע על תקופת היישוב היהודי שלפני קום המדינה, מה היום המאפיינים והקשיים של החברה היהודית, ומה הוביל אותו בסופו של דבר להתפתח לחברה היהודית המודרנית שאותה אנו מכירים היום.
התקופה שלפני קום המדינה שבה חיו יהודים בארץ ישראל, מסוף המאה התשע עזרה ועד אמצע המאה העשרים, היא תקופה שהתאפיינה בהתעוררות של תנועת הציונות והתחיה של הרעיון של בית יהודי לאומי לעם היהודי. היישוב או היישוב העברי, הם התקבצותם של תושבים יהודים בארץ ישראל לפני הקמת מדינת ישראל בשנת 1948. המונח נכנס לשימוש בשנות ה -80 של המאה התשע עשרה, כאשר היו בארץ מעט יהודים שהתגוררו ברחבי ארץ ישראל, והחלו גלי עליות של יהודים מארצות שונות בעולם, המונח עדיין משמש לציון התושבים היהודים שלפני 1948 בארץ ישראל[1].
לעיתים ישנה הבחנה בין היישוב הישן ליישוב החדש. היישוב הישן מתייחס לכל היהודים שחיו בארץ ישראל לפני גל העלייה הציוני הראשון בשנת 1882, ולצאצאיהם ששמרו על אורח החיים הישן והלא ציוני עד 1948. תושבי היישוב הוותיקים היו דתיים, יהודים החיים בעיקר בירושלים, צפת, טבריה וחברון. היו קהילות קטנות יותר ביפו, חיפה, פקיעין, עכו, שכם, שפרעם, וגם בעזה. במאות האחרונות שלפני הציונות המודרנית, חלק גדול מהיישוב העתיק השקיע את זמנו בלימוד התורה, וחי מצדקה שנתרמה על ידי יהודים בגולה[2].
המונח יישוב חדש מתייחס לאלו שאימצו גישה חדשה, המבוססת על עצמאות כלכלית ואידיאולוגיות לאומיות שונות, ולא סיבות דתיות להתיישב בארץ הקודש, הציונים החדשים החלו לבנות בתים מחוץ לעיר העתיקה בירושלים. חומות ירושלים בשנות ה -60 של המאה העשרים ואחריהן מייסדי המושבה פתח תקווה, והסתדרו לגמרי עם העלייה הראשונה בשנת 1882, ואחריה הקמת שכונות וכפרים עד להקמת מדינת ישראל בשנת 1948[3].
היישוב העתיק התפתח לאחר תקופה של ירידה בקהילות היהודיות בדרום הלבנט בראשית ימי הביניים, והורכב משלושה אשכולות. הקבוצה הוותיקה ביותר כללה את הקהילות היהודיות הספרדיות דוברי הלדינו בגליל, ואת היהודים דוברי היהודית-ערבית שהתיישבו בארץ ישראל בתקופה העות'מאנית, ובממלכה המאוחרת. הקבוצה השנייה הורכבה מיהודים אשכנזים וחסידים שהיגרו מאירופה במאה ה -18 ובראשית המאה ה -19. הקבוצה השלישית הייתה אנשי היישוב שהגיעו בסוף המאה ה -19. הממשלה העות'מאנית לא תמכה במתיישבים החדשים מהעלייה הראשונה והשנייה, שכן המדינה העות'מאנית הגבילה רשמית את ההגירה היהודית. היישוב הסתמך על כסף מחו"ל לתמיכה בהתנחלויותיהם[4].
בשנת 1908 הקימה ההסתדרות הציונית את הנציגות שלה בארץ ישראל, תחת פיקוחו של ארתור רופין, לצורך רכישת אדמות, יישוב חקלאי והכשרה, ובהמשך לצורך הרחבה עירונית. בתי הספר התיכון הראשונים בעברית נפתחו אז בישראל, וכן גם הטכניון, המוסד הראשון להשכלה גבוהה. השומר, קבוצת הגנה עצמית ציונית, נוצרה כדי להגן על היישובים היהודיים. ארגוני העבודה נוצרו יחד עם שירותי בריאות ותרבות, שכולם נוהלו אחר כך על ידי המועצה הלאומית היהודית. לקראת מלחמת העולם הראשונה, היישוב הישן היה מיעוט והיישוב החדש החל לבטא את עצמו ואת מטרותיו הציוניות[5].
התנועה הציונית ניסתה למצוא עבודה עבור העולים החדשים שהגיעו בעלייה השנייה. עם זאת, רובם היו בני מעמד הביניים ולא היו כשירים פיזית או בקיאים בעבודה חקלאית. בעלי המטעים היהודים שכרו עובדים ערבים שקיבלו שכר נמוך, והכירו היטב את החקלאות. מנהיגי התנועה הציונית עמדו על כך שבעלי המטעים, אלו שהגיעו בעלייה הראשונה ישכרו רק עובדים יהודים ויעניקו שכר גבוה יותר, שכן כיבוש העבודה הייתה מטרה ציונית מרכזית. עם זאת, הדבר עורר התנגדות ביישוב כי היו מי שחשו כי הם מפלים את הערבים בדיוק כפי שהופלו במדינות שמהן באו. הערבים הפכו למרים מההפליה התעסוקתית הזו, והדבר ערער את היחסים בים שתי האוכלוסיות[6].
מלחמת העולם הראשונה הסתיימה יחד עם שלטונה של האימפריה העות'מאנית. בריטניה השיגה שליטה בארץ ישראל. הייתה תקווה שהשליטה הבריטית תאפשר יצירת מולדת לאומית יהודית כמובטח בהצהרת בלפור. המנדט הבריטי החל רשמית בשנת 1922 על סמך הצהרת בלפור. הבריטים היו אמורים לעזור ליהודים לבנות בית לאומי, ולקדם יצירת מוסדות שלטון עצמי. המנדט סוכנות בארץ ישראל, על מנת שניתן יהיה לייצג אינטרסים יהודיים ולקדם הגירה יהודית. היא נקראה הסוכנות היהודית לפלסטינה, והיא הוקמה רק עשר שנים מאוחר יותר, ושימשה כממשלה בפועל של היישוב[7].
מצב החיים בארץ ישראל בתקופה שבין סוף המאה התשע עשרה לאמצע המאה העשרים היה רעוע. בתחילת המאה העשרים הייתה פלשתינה חלק רחוק מהאימפריה העות'מאנית, ושיעורי המחלות זיהומיות היו גבוהים. מלריה וטרכומה היו מחלות שכיחות. שיעורי תמותת התינוקות היו גבוהים, כמו גם מחלות זיהומיות כמו כולרה, דיזנטריה, מלריה ושחפת, השפיעו רבות על חיי היומיום. בכמה מובנים, נסיבות החיים בארץ ישראל תרמו להתפשטותן של המחלות. הגיאוגרפיה לא סיפקה פרנסה קלה, הכוללת שטח קטן יחסית עם ביצות ומדבריות. שטח זה היה בדרכם של צלייני האסלאם בדרכם אל מכה וממנה, והעניק קרקע פורייה לזרם קבוע של נשאי מחלות. במהלך המאה ה -19 סבלה אוכלוסיית פלשתינה ממגפות כולרה חוזרות ונשנות, שהועברו על ידי עולי רגל שחזרו ממכה, ובמהלך מלחמת העולם הראשונה, מחיילים טורקים שחצו את המדינה. מרבית המגיפות התרחשו בערים העתיקות כמו ירושלים, טבריה ויפו, בהן התשתית לא הייתה מספקת. עוני, פיגור, היעדרות של האליטה המקומית, וחוסר הכשירות והאדישות התכופים של השלטון המרכזי, וכתוצאה מכך גם היעדר מינהל חברתי יעיל, הכשירו עוד את הקרקע להתפשטות קלה של מחלות[8].
בהתבסס על דפוסי חייה, האוכלוסייה הערבית הפלסטינית המקומית השתייכה לשלוש קבוצות אתניות עיקריות, איכרים פלחים, עירוניים, ושבטים בדואים חצי נוודים. בתקופת השלטון העות'מאני, האוכלוסייה המקומית הסתמכה בעיקר על רפואה מסורתית, כולל רפואת צמחי מרפא, טיפולים מסורתיים כמו כוסות רוח וכיוצא בזה, כמו גם כותבי קמעות, מיילדות ומרפאים דתיים[9].
מערכת הבריאות הציבורית העות'מאנית הושפעה ממגע הולך וגובר בין האימפריה העות'מאנית לבין הצבא, המסחר והמדע האירופי, מה שגרם לתנועות רפורמיות שונות. בעוד שרפורמות בנוגע למוסדות בריאות כמעט ולא הורגשו בפלשתינה, הכלכלה חוותה שיפור ניכר, במיוחד עיירות החוף שנהנו מההשפעה האירופית ההולכת וגוברת ומהשיפור בתשתיות. עם זאת, הרוב המכריע של הפלסטינים נותרו איכרים, חשופים לחוסרים חברתיים וכלכליים. בתחילת המאה ה -20 האזור היה עדיין לא מפותח יחסית גם בהקשר ערבי אזורי[10].
מלחמת העולם הראשונה, בה הייתה פלשתינה אחת משדות הקרב, שיבשה את החיים המקומיים. הרשויות העות'מאניות עצרו מנהיגים ציוניים ערבים ויהודים והרגו חלקם, הם גייסו עשרות אלפי חקלאים ערבים, עקרו יערות נרחבים והחרימו גידולים ובעלי חיים. כתוצאה מכך, מצבה של האוכלוסייה התדרדר משמעותית. אלו שנותרו התמודדו עם רעב וכאוס פוליטי, ולכן היו טרף קל למחלות זיהומיות. מוסדות בריאות רבים, במיוחד כאלה שהציעו טיפול בחינם, השביתו או הגבילו את פעולתם באופן דרסטי, בגלל היעדר משאבים ואילוצים תקציביים. האוכלוסייה המקומית נאלצה להסתמך בעיקר על הרפואה המסורתית שלה[11].
כאשר מלחמת העולם הראשונה התקרבה לסיומה, נכנעה ירושלים לכוחות הבריטים. מעשה זה סימן את סיומן של ארבע מאות שנים של שלטון עות'מאני. פקידים בריטים שהגיעו לפלשתינה התמודדו עם אוכלוסייה מוכת עוני שכללה רוב ערבי ומיעוט יהודי. המשימה המיידית ביותר של הכוחות הבריטיים הכובשים הייתה לספק מזון וציוד רפואי ולהשיב את הסדר החברתי והכלכלי. הכוחות הבריטיים מצאו מדינה מותשת ממלחמה. האוכלוסייה התרוקנה, האנשים העירוניים היו במצוקה קשה, אדמות מעובדות רבות נותרו בלי אנשים שיעבדו אותם, ומלאי הבקר והסוסים ירדו לשפל, היערות היו דלים מתמיד, כמעט נעלמו, מטעי תפוזים נהרסו מחוסר השקיה, והמסחר כבר מזמן נעצר[12].
ביולי 1920 השתלט המינהל האזרחי קיבל את המנדט מהצבא הבריטי. בריאות הציבור הייתה בין הדאגות הראשונות של המינהל החדש, גם הצבא וגם הממשל האזרחי הקדישו את תשומת הלב הקרובה ביותר לצעדים לשמירה על בריאות האוכלוסייה. ממשלת המנדט התמקדה בראש ובראשונה במיגור המדינה ממחלות זיהומיות[13]. הממשלה החלה להתקין מערכות ביוב וניקוז חדשות, השקיעה בפרויקטים של ניקוז ביצות ובקמפיינים לחינוך להיגיינה, והקימה שירות להיגיינה בבית הספר. היא גם הנהיגה את רישום כל המקרים של מחלות זיהומיות, וקבעה כמה פקודות הקשורות לענייני בריאות ורפואה, כגון רישוי של מקצועות רפואיים שונים, התקנת תקנות תרופות ומזון, וחיזוק אמצעי ההסגר. עם זאת, הם יושמו באופן חלקי בלבד או הוגבלו בהיקפם, וההשקעה הוגבלה. הממשל הבריטי לא התנגד להסתמך על מקורות חיצוניים נוספים לקידום בריאות הציבור[14].
מבחינה כלכלית, המשק בארץ ישראל לאחר מלחמת העולם הראשונה היה משק דואלי ומפוצל, כאשר החברה הערבית והיהודית מנהלים שתי כלכלות נפרדות. נתונים חשבונאיים לאומיים עבור הקהילה הערבית שימשו מחקרים כדי לספק פרופיל כלכלי השוואתי בין המגזרים הערבים והיהודים בכלכלה הכפולה של ארץ ישראל המנדטורית. ממחקרים עולה כי הכלכלה הערבית צמחה באופן משמעותי, אך בקצב איטי בהרבה מהכלכלה היהודית. אולם נראה כי התקדמות התפוקה הכללית במשק תרמה יחסית לצמיחה הערבית. נחקרו גם מאפיינים דואליסטיים כלליים וספציפיים של הסחר הערבי-יהודי, והשפעותיהם לקידום הצמיחה, מה שמרמז על כך שהסכסוך הפוליטי בין שתי הקהילות מילא רק תפקיד קטן בעיצוב יחסי הגומלין הכלכליים שלהם וביצועיהם[15].
ולכן בפרק זה ראינו שתקופת היישוב היהודי לפני קום המדינה הייתה תקופה קשה יחסית, שבה האמצעים הפיזיים במדינה היו קשים, שלא אפשרו רמת חיים סבירה, ועיקר עיסוקו של היישוב היהודי היה בפיתוח התנאים הפיזיים של הארץ, והחברה היהודית סבלה מקיים אלה, מה שהשפיע גם על הנשים היהודיות.
2. מעמד האישה העברייה ביישוב בארץ ישראל
בפרק זה נדון במעמדה של האישה העברייה בארץ ישראל בתקופה שלפני קום המדינה, מה השפיע על מעמדה של האישה העברייה, ומה היו הקשיים העיקריים שאיתם התמודדו נשים אלה. בנוסף לכך, נציג גם את תמורות העיקריות השפיעו על מעמדה של האישה בתקופה זו.
בתקופת המנדט הבריטי זכויות נשים היו על הפרק. נשים רבות שעלו לישראל, עשו זאת ממניעים ציוניים לאומיים, ורצו את אותן הזכויות כמו גברים ורצו לבנות את מדינת ישראל. בשנת 1919 הוקמה מפלגת הנשים הארצית הראשונה ביישוב החדש, התאחדות נשים עבריות לשיווי זכויות בארץ ישראל, ורוזה וולט-שטראוס, שעלתה לישראל באותה שנה, מונתה למנהיגה של הארגון. בעקבות כך חל גידול במספר הנשים הממלאות תפקידים ציבוריים, ושיעור הנשים המשתתפות בכוח העבודה עלה בהתמדה בתקופת המנדט הבריטי ביישוב. עם זאת, אפשרויות התעסוקה בתחילת תקופת המנדט היו נמוכות מאוד, ונשים היו מוגבלות בעיקר למקצועות נשיים טיפוסיים, מכיוון שהאופציה היחידה האחרת תהיה לעבוד בבנייה, חלק מהנשים עבדו בבניה למרות הקשיים, וזאת מתוך האידיאולוגיה הפמיניסטית שלהן והשקפה לאומנית, מכיוון שתפקידים אלה נחשבו בלתי הולמים לנשים. באופן כללי נשים היו מובטלות יותר בהשוואה לעמיתיהן הגברים, ללא קשר לתנודות מחזוריות בכלכלה. השכר של נשים עובדות היה נמוך כל הזמן משכרם של עמיתיהן הגברים, ובמהלך כל תקופת היישוב השכר הממוצע לנשים היה נחשב לנמוך יחסית בעבור מעסיקים[16].
לא רק נשים לא דתיות נאבקו למען שוויון מגדרי, אלא גם נשים דתיות. נשים ציוניות דתיות נתקלו בכמות מחסומים כפולה משל נשים ציוניות שאינן דתיות, משום שהן נדחו מהחברה הדתית בגלל מגדרן, והן נדחו מהחברה החילונית בגלל דתיותן. בשנת 1926 החרדים עזבו את אסיפת הנציגים של היישוב, ובאותה שנה הוכרזה הצהרה רשמית, שאושרה על ידי ממשלת המנדט, המאשרת שוויון זכויות לנשים בכל היבטי החיים ביישוב, אזרחית, פוליטית, וכלכלית. בשנת 1935 קם הארגון הלאומי של נשים חלוצות דתיות, מטרתו העיקרית הייתה לשפר את מעמדם החומרי ואת רווחתם הרוחנית של העובדות הדתיות ולקבל אפשרויות טובות יותר בחברה. נשים השיגו זכויות עם הקמת התנועה הקיבוצית הדתית, על ידי השתתפות בלימודי תורה עם גברים, ועל ידי השתתפות בפעילות המשותפת שהקיבוץ הציע[17].
בניית חברה יהודית שוויונית ביישוב היהודי שלפני מדינת ישראל, הייתה אבן יסוד לתכנית הציונית בכלל, ולמרכיב הסוציאליסטי שלה בפרט. לרעיונות שמקורם במהפכה הצרפתית ולרעיונות דמוקרטיים מהמערב, הייתה השפעה עמוקה על התפיסות הפוליטיות שהשפיעו על מנהיגי היישוב החדש ומוסדותיהם. המטרה שהציבו הייתה לארגן את היישוב על בסיס חוקתי, ובחירת הוועדות המקומיות הייתה הצעד הראשון לעבר עצמאות היישובים היהודיים. אחת הסוגיות המרכזיות בקשר למעמדן של הנשים היהודיות הייתה הזכות לבחור ולהיבחר. שאלת זכות הבחירה לנשים עלתה באופן מקומי, בכל קהילה, ובקהילות מסוימות נשים אף הצליחו להיבחר. עצם קיומן של בחירות מקומיות בכמה יישובים נבע מיכולת העזרה ההדדית של נשים להתארגן כבר במלחמת העולם הראשונה, בהודעה על ידי מודעות לזכויות נשים ברחבי העולם. אישיותה הייחודית של כל פעילה ופעילותה הקהילתית, הביאו ליכולתן של נשים לא רק להצביע אלא להיבחר[18].
עם ניסיון זה של השתתפות נשים בבחירות לרשויות המקומיות, כעת היה בטוח שמקומן של נשים מובטח במוסדות הציבוריים. נשים כבר השתתפו באספות הראשונות שהתקיימו לתכנון הבחירות ובהקמת קבוצות ייצוגיות. נשים השתתפו בבחירות שהתקיימו באותן שנים ואף ניהלו רשימה עצמאית. מאבקם הבטיח את זכותם להישאר במוסדות אלה וסוכל כל ניסיון לחסום את המשך השתתפותם. לפיכך המאבק למען זכות הבחירה לנשים בישראל שלפני מדינת ישראל היה שונה מזה בעולם, שכן, באחרונה, נשים נלחמו על הזכות להכללה במוסדות הציבוריים[19].
היוזמה לארגון היישוב החדש הגיעה מבצלאל יפה. בשתי ישיבות, הוחלט לארגן את הקמת המוסדות הציבוריים של היישוב, ומונתה ועדה זמנית שתקיים בחירות לאסיפה המכוננת בתוך שלושה חודשים. כארבעים נציגים גברים מקבוצות וקהילות שונות נבחרו לוועדה, ואישה אחת, רחל ינאית בן-צבי, שהייתה נציגת העובדים. הוחלט כי הבחירות יהיו כנות, שוות, סודיות, כוללות, ללא קשר למעמד. עניין זכות הבחירה לנשים נותר פתוח, ואפשר לוועדה הזמנית להחליט כי בנוגע למין, הוועדה הזמנית תדון בשאלה האם הזמנים והתנאים מתאימים ליישום עניין זה במציאות[20].
עוד סוגיה חשובה שהעידה על מצבן של הנשים היהודיות היא יכולת התעסוקה שלהן. לרוב תעסוקתן של הנשים הייתה במקצועות שנחשבו לנשיים באופן מסורתי, אך דבר זה השתנה עם התפתחותו של היישוב. את התחושה של הגעה לשדות ריקים, חוו לא מעט אנשי מקצוע גברים, רופאים, מהנדסים וכן הלאה, שהגיעו לפלשתינה בתקופה העות'מאנית, שהמדינה הייתה עבורם קרש קפיצה רחב המאפשר להם ליישם את הידע המקצועי הנרחב שרכשו. אולם עבור הנשים זו הייתה חוויה חדשה, שכן מעט מאוד נשות מקצוע הגיעו לארץ לפני המנדט הבריטי. הפעילות המקצועית של נשים בישראל שלפני מדינת ישראל היוותה פריצת דרך, הן היו חלוצות לא רק במונחים מקצועיים ולאומניים, אלא בראש ובראשונה מבחינת המגדר. נשים צעירות, שרבות מהן נאלצו להתגבר על מכשולים רבים במוסדות ההשכלה הגבוהה בה למדו, הוכיחו את יכולתן להפתיע ולעשות דברים בלתי צפויים מהן. מה שבטוח, רבות מהנשים המקצועיות שהגיעו לארץ טרם מדינת ישראל, לא הצליחו למצוא עבודה בתחומן, והן התקשו בתחום התעסוקה[21].
בשלושת העשורים של המנדט, המספר המצומצם של הנשים המקצועיות שהגיעו לפלשתינה לפני מלחמת העולם הראשונה, תוגברו במאות רבות של נשים צעירות ציוניות שרכשו השכלה גבוהה ורצו להגשים את שאיפותיהן המקצועיות והלאומיות עם עלייתן. למרות שארץ ישראל הייתה עדיין אזור מתפתח, הן ראו בכך יעד נחשק. נשים בחרו לעבוד באזורים קשים למחייה, תוך מטרה של שיפור חייהם של האנשים החיים במולדתם החדשה[22].
היבט נוסף שהשפיע רבות על מעמדן של הנשים בחברה הוא חינוך נשים. בתקופת השלטון העות'מאני, וגם לאורך רוב תקופת השלטון הבריטי, היחסים בין ערבים מקומיים ליהודים התבססו על הבנה וכבוד, כפי שהיה בין מוסלמים לנוצרים. ההרשמה המשותפת של תלמידים יהודים, מוסלמים ונוצרים לאותם בתי ספר, או בתי הספר היהודיים של הברית היהודית, או בניזמיא, בתי הספר הציבוריים העות'מאניים שהוקמו על ידי החוק הטורקי, קידמו הבנה הדדית עבור האוכלוסיות. לעומת זאת, מדיניות המנדט הבריטי בחינוך מילאה תפקיד מרכזי בעיצוב מחדש של זהויות לאומיות, אזוריות מעמדיות ומגדריות. באמצעות חינוך פותחו שתי ישויות לאומיות נפרדות, והחלוקה העירונית כפרית הועמקה, גבולות המעמדות לא ניתנו לגישור, וזהות מגדרית נוצרה כך שתתאים למודל הבריטי[23].
החינוך נועד בעיקר להטיב עם האליטה העירונית, ובעיקר הגברית. חלוקת בתי הספר הציבוריים לפי חלוקה לאומית אתנית ולשונית, יצרה מוסדות חינוך נפרדים עבור יהודים וערבים וגם נוצרים. מחלקת החינוך הבריטית הפעילה שליטה ישירה ומלאה על הציבור הערבי, ומערכת שליטה עקיפה על מערכת החינוך היהודית. בממשל הבריטי היה מאבק בין שתי השקפות, האחת התעקשה על לימוד נושאים אקדמיים שנועדו לחנך מעמד מובחר, והשנייה לחצה על לימוד נושאים כמו חקלאות ומדע ביתי, כדי לשמור על מסורת האיכרים על האדמה, על ידי לימוד ילדיהם חקלאות לצד כישורים בסיסיים. הנטייה של החקלאות הייתה דומיננטית יותר, והראשונה נותרה ניסויית בלבד. זה בא לידי ביטוי במספר שנות החינוך שניתנו לבתי ספר בעיר, לעומת חינוך לבתי ספר בכפר[24].
המנדט הבריטי מעולם לא הצליח להכניס חינוך חובה לבנות או לספק בתי ספר ממלכתיים בכמות מספקת כדי להפוך את החינוך לאוניברסלי, או לספק מספיק מקומות בבתי ספר לכל מי שהגיש בקשה לקבלה. הדבר ניתן לייחוס ישירות להתחייבויות פוליטיות של הממשלה, ורק בעקיפין לנסיבותיה הכספיות. ממשלת המנדט שלטה בכל השירותים לפלסטינים באופן מרכזי, והייתה לא יעילה במיוחד בכל הנוגע לחינוך. לעומת זאת, יהודים נהנו מאוטונומיה בניהול המוסדות שלהם, ובהחלטה על מדיניותם. היו שטענו כי הממשלה שומרת במכוון על האוכלוסייה במצב של אנאלפביתיות ובורות, וזה בא לידי ביטוי גם בחינוך נשים. שירות החינוך עמד בפני הפחתה מתמשכת בתקציב עקב הגדלת ההוצאה לביטחון הציבור[25].
ולכן בפרק זה ראינו שמעמדה של האישה העברייה בתקופה שלפני קום המדינה, היה מעמד נמוך בהשוואה למעמדם של הגברים למשל. מה שהשפיע בצורה הכי מהותית על מעמדן של הנשים הייתה תפיסות מסורתיות של היישוב היהודי באותה תקופה, שראו בנשים כחלשות יותר, ושתפקידן העיקרי היה להישאר בבתיהן ולטפל במשפחתן, ולא לצאת לשוק העבודה ולהיות עצמאיות יותר, תפיסה שהשתנתה לאט עם השנים.
3. ארגוני נשים ותרומתם לקידום מעמד האישה
בפרק זה נדון בארגוני הנשים שהיו קיימים בתקופת היישוב היהודי לפני קום המדינה, מי היו הארגונים העיקריים שפעלו באותה תקופה, וכיצד תרמו ארגונים אלה לקידום מעמדן של הנשים בחברה היהודית, וכיצד הן קידמו את הנשים היהודיות.
עם התבססותו של היישוב החדש בארץ ישראל, והמעבר לתקופה מודרנית יותר, שבה היה טרנד עולמי לקידום זכויותיהן של נשים בחברה, קם הצורך להקים ארגונים נשיים בישראל, שיקדמו את מעמדן של הנשים העבריות. אחד הארגונים הבולטים בתחום זה היה התאחדות הנשים העבריות לשוויון זכויות בארץ ישראל. התאחדות הנשים העבריות לשוויון זכויות בארץ ישראל הוקם בקיץ 1919, בתחילה בתגובה להתנגדותם של אנשי דת שמרנים להשתתפות נשים בבחירות הקרובות לגוף וולונטרי שייצג את כלל האוכלוסייה היהודית של פלשתינה. לפני הקמת האיחוד, פעילות הנשים התמקדה בעיקר בסיוע לנשים בתחומי הבריאות והשירותים החברתיים באמצעות ארגונים פילנתרופיים ומסגרות כאלה או אחרות. בשנת 1920 הוקם ארגון הסתדרות נשים עבריות, ארגון נשים עבריות שהיה הכוח העיקרי בתחום הפילנתרופי. זכות הבחירה לנשים עדיין לא הוסכמה ביישוב החדש. ואכן, זה עדיין היה חידוש במדינות רבות באירופה. האיגוד, שהוביל את המאבק למען זכות הבחירה לנשים עד 1926, המשיך לפעול למען זכויות פוליטיות, משפטיות וכלכליות מלאות ושוות לנשים עד להקמת המדינה בשנת 1948, אז התפצל וחלק אחד התמזג עם ארגון ויצו.[26]
החברות המייסדות של התאחדות הנשים העבריות לשוויון זכויות בארץ ישראל היו ד"ר רוזה וולט-שטראוס, ד"ר מרים נופח, אסתר יבין, חסיה סוקניק-פיינסוד ושרה עזריהו. לאיחוד היו שמונה סניפים: ירושלים, יפו-תל אביב, חיפה, רחובות, ראשון לציון, פתח תקווה, צפת וטבריה, כל אחד מהם עבד באופן אישי בהתאם לצרכים המקומיים. כל ענף היה פעיל בקידום זכות ההצבעה בוועדות ההתנדבותיות של קהילותיהן. הוועדה הראשונה נוסדה בראשון לציון, ואחת מחבריה הייתה הסופרת נחמה פוחצ'בסקי. הקבוצה הירושלמית שימשה כמטה של כל הסניפים וסיפקה שיעורי עברית, ואירחה התכנסויות והרצאות. כמו ארגונים רבים אחרים באותה תקופה, הייתה באיחוד ועדה מרכזית ומועצה, שהתכנסה ארבע פעמים בשנה, והורכבה מנציגי סניפי האיחוד ברחבי הארץ.[27]
האיחוד הוקם על בסיס לא מפלגתי במטרה לאפשר לנשים פעילות להיות גם חברות במפלגות פוליטיות אחרות. הוא הגיע לנשים מכל חלקי הקשת הפוליטית, וראה את זכויות הנשים כהיבט בלתי נפרד מהחזון הציוני לחברה חדשה. למעשה, הצורך לגרום לנשים להיות משתתפות מלאות בתנועה הציונית, נוסח והוסדר על ידי תיאודור הרצל בפני הקונגרס הציוני השנתי בשנת 1898. חברי האיגוד שראו בשוויון הנשים בחברה כמטרה חיונית במאבקן הניפו את דגלו של הרעיון והחזון הציוני, וביסוס דרישתם לשוויון על בסיס הרעיון הציוני של בניית בית לאומי לעם היהודי.[28]
מטרתו של האיחוד בהחלטותיו השונות הייתה להשיג שוויון זכויות לנשים מכיוון שהיו חברים פעילים בחברה ובני אדם שווים. ללמוד מהניסיון של תנועות נשים במדינות אחרות כי זכות ההצבעה לא בהכרח הבטיחה שוויון מלא בעניינים כלכליים ומשפטיים, הארגון החדש, החל מראשיתו, הרחיב את תחומו לקידום שוויון זכויות מלא בכל הנושאים האלה. מרבית חברי האיגוד היו אנשי מקצוע משכילים, אך תפיסת הארגון כלפי נשים, הייתה שהן ממשיכות למלא את תפקידיהן המסורתיים כנשים ואימהות תוך כדי שוויון זכויות, יצרה בסיס משותף רחב שאפשר לנשים בעלות השקפות שונות מאוד להיות חברות.[29]
האיגוד קיבל שתי החלטות חיוניות מיד עם הקמתו. הראשונה הייתה להתייחס בשם הארגון לשוויון זכויות ולא לבחירות בלבד, כדי להצביע על כך שמטרתו האחרונה של האיחוד הייתה שוויון נשים בחברה באופן כללי. ההחלטה השנייה הייתה ליצור רשימה של מועמדות עצמאיות וללא מפלגות בבחירות לאסיפה המכוננת, מהלך יוצא דופן בפוליטיקה. הקמת רשימת נשים לבחירות הייתה אפשרית רק בגלל המצב הייחודי במדינה, ללא מוסד שיגבש כללים לבחירות הקרובות, נשים יכלו להשתתף בבחירות לאסיפה הלאומית לפני הקמתה וניתנו להן זכות ההצבעה בפועל לפני שהתקבלה כל החלטה עקרונית לטובת זכות בחירה לנשים. מצב זה אפשר לאיחוד להקים בסיס כוח עצמאי, להבטיח ייצוג לנשים, להשפיע על תהליך קבלת ההחלטות במוסדות היישוב, ולהגיע לכמה שיותר נשים ולעודד אותן לפעילות בענייני ציבור. זה גם חיזק את מעמד הנשים במפלגות אחרות והבטיח שהמפלגות ישמרו מקומות למועמדות לנשים ברשימותיהן. המפלגות האורתודוכסיות שהשתתפו בבחירות אלה התרשמו כי נשים לא ייבחרו והאסיפה הלאומית לא תעניק להן הצבעה, הם טעו בהערכתן זו.[30]
הבחירות הראשונות התקיימו באפריל 1920 והישיבה הראשונה של האסיפה הלאומית התקיימה באוקטובר 1920. בפוליטיקה של היישוב פרץ ויכוח עז בנוגע לזכותן של נשים לבחור, והמפלגות האורתודוכסיות הכריזו כי אלא אם כן תבוטל זכות הבחירה לנשים, הן לא ישתתפו במוסד הלאומי החדש. הוויכוח נמשך למעלה מארבע שנים עד לבחירות השניות שהתקיימו בנובמבר 1925 ללא השתתפותם של האורתודוכסים. האסיפה הלאומית שהתקבצה בינואר 1926 הכריזה ללא היסוס כי לנשים שוויון זכויות. החוגים האורתודוכסים לא השתתפו באסיפה הלאומית, הארגון היחיד שייצג את העם היהודי בפלשתינה המנדטורית.[31]
עוד פעילה מרכזית בתחום של ארגוני הנשים, שהקימה את ארגון הנשים הדסה, הייתה הנרייטה סאלד. הנרייטה סולד נולדה בשנת 1860 בבולטימור, מרילנד, ילדה של הרב בנימין סאלד ואשתו סופי. הרב סאלד, ליברל פוליטי ומסורתי דתי, לימד את בתו גרמנית, עברית, ואת הטקסטים הקדושים היהודיים כדי להשלים את לימודיה בבית הספר הציבורי. בשנות העשרה שלה החלה לעבוד כמתרגמת ועורכת. מאוחר יותר הפכה למורה וכתבה למספר כתבי עת יהודיים. בשנת 1888 היא נבחרה להיות אחת מתשעת חברי ועדת הפרסום של אגודת הפרסום היהודית (JPS). האישה היחידה בוועדה, היא שיתפה פעולה עם סיירוס אדלר, ותרמה לפרסום הראשון של האגודה, קווי מתאר של ההיסטוריה היהודית. היא סייעה גם לערוך את ההיסטוריה היהודית הקלאסית של היינריך גראץ. בשנת 1893 הפכה למזכירה בפועל של ועדת הפרסומים, ובמשך למעלה משני עשורים עבדה בעריכה, בתרגום ובפרסום של כמה מהיצירות החשובות ביותר ביהדות אמריקה.[32]
בהיותה אחת התומכות הראשונות בציונות, היא נשאה נאום בשנת 1896 ותיארה את הפילוסופיה שלה, יש לאפשר ליהודים לשוב למולדתם העתיקה וליהודים לפעול להחייאת התרבות היהודית. בשנת 1898 היא הפכה לחברה בוועד הפועל של הפדרציה של ציוני אמריקה (FAZ), מבין הנשים היחידות בקבוצה. בשנת 1909 ביקרה סאלד בארץ ישראל, והפכה מעורבת מאוד בעשייה כדי להקים את המולדת היהודית. בגיל 49 היא גילתה את ייעודה. את שארית חייה הקדישה לארץ ישראל, הארץ המובטחת. עוד באמריקה הקימה את הדסה, הארגון הציוני לנשים. קבוצה זו לא הייתה בשום אופן "עזר לנשים" לארגונים ציוניים שבהם שלטו גברים. בהנהגת סאלד, למעשה, הדסה הפכה לגדולה וחזקה יותר מכל קבוצה ציונית אחרת במדינה. בין הפרויקטים שלה היה מתן טיפול רפואי וחינוך לקהילה היהודית בארץ ישראל. במהלך שנות השלושים הרחיבה הדסה את עבודתה כך שתכלול את תוכניות עליית הנוער ליישוב וחינוך של פליטים צעירים מאירופה הנאצית.[33]
בשנת 1920 הגיעה סאלד לארץ ישראל כדי לנהל באופן אישי את היחידה הרפואית של הדסה. היא התיישבה שם והקדישה את 25 שנות חייה הנותרות לעבודה הומניטרית עם יהודי ארץ ישראל. עבודתה, הן במתן שירותי בריאות וחינוך לתושבי המקום, והן בהצלת ילדים מהשואה, זיכתה אותה בתואר "אם היישוב". תוכנית עליית הנוער לא הייתה יכולה להצליח עד כדי כך בלי ניהול מנהלי סבוך, הכרוך בהעלאת ילדים מאירופה, הובלתם לארץ החדשה והקפדה על צרכיהם הפיזיים והרגשיים בארץ.[34]
כאמור הנרייטה סאלד מהמקימות המרכזיות של ארגון הדסה. להדסה, ההסתדרות הציונית לנשים של אמריקה (HWZOA) היסטוריה ארוכה של פעילות ביישוב ובישראל, החל משנת 1913, כשנה לאחר הקמתו בניו יורק, ונמשך עד עצם היום הזה. פעילות זו, יוצאת דופן בהיקפה, בהמשכיותה, ביציבות ובגיוון, ומקיפה מאמצים בתחום הבריאות והשירותים הרפואיים וברווחת הילדים והנוער. עבודתה של הדסה הייתה המאמץ הקולקטיבי הגדול ביותר של נשים בתפוצות מטעם היישוב ומדינת ישראל. למרות זמנים משתנים ומשברים כלכליים ואחרים, נשות הדסה עדיין מקדישות חלק הארי מפעילותן למען ישראל ותורמות מיליונים רבים של דולרים למרכז הרפואי שלה בישראל.[35]
מנקודת המבט של המסורת היהודית, ההתחייבויות הרפואיות של הדסה היו התגלמותן של שלוש מצוות מרכזיות בהן נשים היו מעורבות באופן מסורתי: צדקה, גמילות חסדים- מעשים טובים לרווחת אחרים, וביקור חולים, בפועל טיפול בחולים. גם לאחר שהחילוניות נפוצה בחלק גדול מהחברה היהודית, המשיכו נשים להיות פעילות בתחומים אלה, שהפכו לאחריותם של ארגוני הרווחה החברתיים המודרניים. שירותי הבריאות והרפואה של הדסה היו קשורים באופן הדוק למקצועות שבתחילת המאה העשרים זוהו כמקצועות נשיים ברמה גבוהה. הקמתם ותמיכתם של בתי חולים, ההתחייבות המרכזית של הדסה ליישוב בישראל, הייתה מסורת היסטורית מקובלת בקרב יהודי אמריקה. קודמיהם העשירים הקימו בתי חולים יהודיים ברחבי ארצות הברית לאורך המאה התשע עשרה. היה גם די נפוץ שיהודים אלה הורישו סכומים גדולים לבתי חולים בצוואתם.[36]
יתר על כן, מה שאפיין את פעילותה הרפואית של הדסה ביישוב ובישראל, הוא ערך יהודי מסורתי שאיחד את כל יהדות אמריקה במאה העשרים במאמציה לספק הקלה ליהודים מחוץ לארצות הברית. עבודות הצלה, המקבילה החילונית של הציווי היהודי המסורתי של פדיון שבויים, שהייתה גם היא מרכיב אידיאולוגי ציוני מרכזי, שולבה באידיאולוגיה של הדסה והיווה בסיס חשוב בעבודתה המעשית: שירותי רפואה ובריאות, תמיכה בעליית הנוער, ובמובן רחב יותר, חינוך והכשרה מקצועית. מרכזיותה של עבודת ההצלה באידיאולוגיה והפרקטיקה של הדסה אף התבטאה בשמה: "הדסה", כלומר אסתר, האישה שהצילה את עמה. גורם ההצלה בא לידי ביטוי באופן הגלוי ביותר בפעילותה של הדסה למען עליית הנוער, מאמץ הומניטרי ייחודי המוקדש להצלת ילדים ובני נוער, שיקומם וחינוכם מחדש.[37]
השפעות חשובות על תחומי הפעילות של הדסה בארץ ישראל נבעו מגורמים שונים הנוגעים לזירת הנשים האמריקאיות בתחילת המאה העשרים, כלומר, הופעתן של נשים מקצועיות והתפתחות של "מקצועות נשים" כתוצאה מכך, שנשלטו על ידי נשים: סיעוד, עבודה סוציאלית והוראה. בריאות הציבור, ענף של מקצוע הסיעוד, היה מפותח במיוחד. ארגוני נשים וולונטריות אמריקאיות פעלו על פי מערך רעיונות שהתבסס על פמיניזם חברתי, שקבע כי גברים ונשים שונים בתכונותיהם ובכישוריהם, וכי תכונותיהם המוסריות והאינטלקטואליות של נשים הכשירו אותם לתרום תרומות מיוחדות לרפורמות חברתיות. ארגוני נשים שפעילותם מכוונת על פי עקרונות פמיניסטים חברתיים, היו פעילים בעיקר בתחומי רווחת הילדים והרפורמות החברתיות, ונחשבו מתאימים מאוד לכישורים של נשים. תנועות פרוגרסיביות אחרות היוו אף הן כר פורה לנשים ציוניות לעסוק בתפקידי מפתח על מנת לתרום לחברה היהודית.[38]
ארגון נשים חשוב נוסף היה ארגון ויצ"ו, ראשי תיבות באנגלית של ארגון נשים ציוני בינלאומי (WIZO), שהוקם בלונדון על ידי חברי ועדת הנשים של הפדרציה הציונית של בריטניה, הציע הזדמנות פעולה לנשים שהרגישו שוליות על ידי הארגונים הציוניים הקיימים. יתר על כן, המייסדים האמינו שכדי שהקמת מדינה יהודית תצליח, על התנועה הציונית לתמוך בנשים וילדים ולעודד אותם. שני המשרדים הראשיים היו בלונדון ובתל אביב, עם ארגוני חסות ברחבי העולם, אם כי מרבית האנרגיות של הארגון נועדו לתמיכה בנשים יהודיות בארץ ישראל. הארגון שיתף פעולה לעתים קרובות וסיפק כספים ליוזמות שהחלו ארגונים מקומיים קיימים ומתפתחים, התומכים בנשים וילדים שזה עתה עלו לארץ, באמצעות מתן שירותי בריאות וטיפול בילדים, חינוך חקלאי והכשרה מקצועית ואפשרויות תעסוקה.[39]
שלושה גורמים המשולבים יחד תרמו להקמת הארגון, התעוררות פוליטית וחברתית של נשים אירופיות בכלל ושל נשים בריטיות בפרט, המומנטום המוגבר של התנועה הציונית עם פרסום הכרזת בלפור והעברת מרכז פעילותה לבריטניה לאחר מלחמת העולם הראשונה, ונסיבות החיים האישיות של מייסדות הארגון. ועד הנשים של הפדרציה הציונית של בריטניה קדם לוויצו. נשים שלא היו מרוצות מהתפקיד המוגבל שהם הורשו למלא בפעילות הציונית, החליטו להקים ארגון נשים ציוני נפרד בבריטניה. אסיפה כללית שהקימה את הארגון התקיימה בינואר 1919, בהסכמת הפדרציה הציונית הבריטית. כן הצטרפו שנים עשר ארגונים של נשים ציוניות, וכן כמה אנשים כמו הנרייטה אירוול וגברת ביאטריס סמואל. רוב הנשים שהצטרפו או שהתנסו בפעילות ציבורית, בין אם בארגוני נשים ציוניות מקומיות ובין אם בקהילה היהודית הכללית, או שהיה להן עניין כללי בתנועות פוליטיות.[40]
ארגון בולט שתרם לקידום מעמדן של הנשים בארץ ישראל היה ארגון ויצ"ו. תחילת פעילותו של ויצו החלה עם שנותיה הראשונות של ארגון אחר, הסתדרות נשים עבריות, שנתן מענה למצוקתן של אימהות וילדים. הסתדרות נשים עבריות פתח את מרפאות התינוקות טיפול חלב הראשונות, שסיפקו הדרכה ומידע לנשים בהריון ולנשים שהביאו את תינוקותיהן למרפאות. זה הוביל להקמת מרכזי ייעוץ שסיפקו גם חלב לנשים שילדו לאחרונה. מחסור בתקציב גרם להעברת המרכזים בירושלים ותל אביב לבית החולים הדסה. כשהוקמה הדסה תמכה בה ויצו. כשהאיגוד הציוני אימץ את הרעיון של מרפאות לתינוקות, ויצו לונדון שלחה שתי אחיות שהוכשרו במיוחד לתל אביב לעבוד במרפאה הראשונה של ויצו לנשים בהריון. המרכז, שמטרתו לשרת את נשות היישוב הישן, כמו גם את העולים החדשים מהיישוב החדש, הפך למודל למרפאות לתינוקות שהוקמו על ידי קופות חולים שונות, ובהמשך הופעל על ידי משרד הבריאות בישראל.[41]
ארגון ויצו היה מחלוצי העבודה הסוציאלית ביישוב, ועזר לנזקקים באמצעות חלוקת בגדים וטיפול ביתומים. ההיבט החדש של הפילוסופיה שלהם היה בכך שאנשים נזקקים אינם מקבלים צדקה אלא הקצאה חוקית של משאבים כחברים בחברה, ובכך העזרה שלהם לא הייתה פילנתרופיה אלא בניית הקהילה. העבודות הללו החלו בירושלים בעזרת ארגון הדסה. בית ליתומים לתינוקות נוסד בירושלים בשנת 1925 על ידי הלנה כגן, רופאה שכיהנה גם כחברה בארגון בהתנדבות. המוסד ליתומים היה היחיד מסוגו עד שנפתח מרכז האם והילד של ויצו בתל אביב בשנת 1929. באותה שנה לקח ויצו אחריות על בית התינוקות בירושלים, העתיק את המרכז והרחיב אותו מספר פעמים לפני שפתח את מרכז רבקה סיף למשפחה בשנת 1955 בשכונת בית הכרם בירושלים.[42]
עוד תרומה חשובה של ארגון ויצו לנשים העבריות היה בתחום החינוך והחקלאות. ויצו התייחס להכשרת נשים בחקלאות כחלק מהמיזם הציוני. מאחר שיהודים בכלל ונשים בפרט לא עסקו בחקלאות בארצות מוצאם, הם דרשו הכשרה מתאימה. הדבר בוצע בשלושה ערוצים מקבילים: בתי ספר חקלאיים, חוות חינוך ויועצים. בזמן הקמת ויצו, בית הספר החקלאי היחיד שכבר היה קיים, מקווה ישראל, לא קיבל בנות. ההכשרה החקלאית הראשונה לצעירות נפתחה רשמית בתל אביב בשנת 1922 בהנחיית חנה מייזל-שוחט. הנשים הוכשרו בתחומים שנחשבו חשובים לניהול משק בית, כמו בישול, גידול ירקות וגידול תרנגולות. בשנת 1925 לקחה על עצמה ויצו את הקמתו ותחזוקתו של בית הספר החקלאי בנהלל, בהנחיית חנה מייזל-שוחט, המיועדת ל -60 צעירות בגילאי 18 עד 25, שלמדו בו במשך שנתיים. הלימודים היו תיאורטיים ומעשיים כאחד. מועמדים מחו"ל קיבלו עדיפות, שכן חלקם קיבלו תעודות הגירה כתוצאה מהתקבלות ללימודים. במהלך מלחמת העולם השנייה נפתחו הלימודים לצעירות מקומיות בגלל שיעורי הגירה נמוכים יותר. בתי ספר חקלאיים אחרים של ויצו, שהוקמו לאחר הצלחתו של נהלל, קיבלו ילדי פליטים ונשארו במתכונת של חינוך שיתופי.[43]
במהלך שנות העשרים הקימה מועצת הפועלות בשיתוף פעולה עם הסוכנות היהודית והקרן הקיימת לישראל, שש חוות הכשרה לנשים. חוות עובדות אלו העניקו הכשרה מעשית בכל תחומי החקלאות. מכיוון שהיה חסר להם מימון, ויצו התבקשה לעזור. הארגון נתן חסות לארבע משש החוות, וניהל אותן בשיתוף עם מועצת הפועלות. חווה חינוכית מסוג אחר, כפר הנוער הדסים נוסד בשנת 1947 כדי לשרת בני נוער עולים והפך לבית ספר תיכון עצמאי בשנת 1952. במשך שנים רבות עליית הנוער שלחה קבוצות צעירים למוסדות חקלאיים, שם קיבלו הכשרה מקצועית והיו בחברת צעירים ילידי הארץ.[44]
הייתה גם תרומה של ויצו בתחום תעסוקת נשים. בגלל הדגש על החקלאות בארץ ישראל, לא הייתה כמעט שום התמקדות בשום סוג אחר של הכשרה מקצועית לנשיפ. ויצו הפכה לחלוצה בתחום זה והרחיבה את היקף ההכשרה המקצועית לנשים בארץ ישראל, שהוגבלה בעבר לסיעוד. בית ספר לכלכלת בית נפתח בשנת 1922, ואחריו שני בתי ספר למטפלים בילדים, בירושלים ובתל אביב בהתאמה, ובית ספר מקצועי בחיפה. הכשרת ויצו ניתנה גם באמצעות קורסים קצרי טווח, המיועדים לנשים מבוגרות ולבעלות משפחות. יחד עם תוכניות ההכשרה שלה, הקימה ויצו תעשיות שסיפקו לנשים הזדמנויות להכנסה הן בבתיהן והן מחוצה לה. במהלך שנות העשרים ויצו הייתה ייחודית בתחום זה, שאומץ מאוחר יותר על ידי ארגונים אחרים. תעשייה ביתית בוצעה בבתים של אנשים או מפעלים שהוקמו במיוחד למטרה זו, ומוצרים נמכרו בשתי חנויות ויצו בתל אביב ובחיפה. הרחבה זו של אפשרויות התעסוקה סייעה לנשים לשפר את מצבן הכלכלי וקידמה את התאמת עבודות היד של נשים עולות למגמות ולביקוש השוק הישראלי.[45]
ויצו העבירה גם הכשרות במטלות מסורתיות של נשים, כמו בישול וניהול משק בית. פעילויות הקשורות לתזונה קיבלו שתי צורות: מרכזי ייעוץ שונים העניקו הכשרה בתחומים כמו הורות, בישול, תזונה ואפילו ניהול מטבחים ציבוריים, מרכזים אחרים סיפקו לאוכלוסיית הנשים אמצעים בסיסיים באמצעות חלוקת חלב, ארוחות צהריים בגנים ובתי ספר, ומוסדות שונים לילדים. התרומות של ויצו כוללות הטמעת מושג הצרכנות בחברה הישראלית. היוזמה לארגון קבוצות צרכנים מקורה באמונה של ויצו כי רק ארגון חזק יכול להשיג יעדים חברתיים. במהלך תקופת היישוב, ויצו הייתה חלק מהקמפיין למוצרים ביתיים, תוצרת הארץ. היא המשיכה את עבודתה בתחום זה על ידי הקמת ארגון צרכנים במסגרת מועצת ארגוני הנשים, שהפכה מאוחר יותר למועצה הישראלית לצרכנות, סוכנות ממשלתית.[46]
ניתן להשוות את תרומתו של ארגון ויצו לקידום מעמדה של האישה לתרומתו של ארגון הדסה בתחום זה. תרומתו העיקרית של הדסה לקידום מעמדן של נשים היה בתחום של ביסוס מקצועות הפרא -רפואיים לנשים. אחת התרומות של הדסה ליישוב ולנשים הייתה מקצועות הבריאות של הנשים שבוססו בארץ ישראל בין השנים 1918 ו -1949, סיעוד, תזונה, כלכלת בית וריפוי בעיסוק. כולם היו מקצועות נשיים שפותחו בארצות הברית בתחילת המאה העשרים ויוצאו לישוב על ידי הדסה, כחלק מהמפעל הציוני. באותה תקופה תזונה וריפוי בעיסוק היו ענפים של מקצוע הסיעוד. המקצועות הראשונים הללו היו סיעוד, עם הקמת בית הספר היהודי הראשון לסיעוד בארץ ישראל בשנת 1918 על ידי היחידה הרפואית הציונית האמריקאית. מכיוון שהיה צורך באנשי סיעוד מוסמכים נוספים, נפתחו על ידי הדסה בתי ספר נוספים להכשרת אחיות בירושלים ובצפת. לפני הגעת היחידה הרפואית הציונית האמריקאית, מה שמוכר כיום כסיעוד בוצע ביישוב בחלקו על ידי מספר לא ידוע של סייעות רופאים, בעיקר גברים וכמה נשים, שרכשו את הכשרתם באירופה, ומיילדות, חובשים ואחרים. עם העלייה השנייה, הגיעו חובשות ומיילדות והתיישבו ביישובים היהודיים החדשים. הכשרת צוותי סיעוד, בעיקר של נשים מקומיות, בוצעה על ידי רופאים לפעילויות מוגבלות ספציפיות.[47]
בארצות הברית, לעומת זאת, הסיעוד התפתח עד תחילת המאה העשרים לאחד משלושת מקצועות הנשים העיקריים, לצד הוראה ועבודה סוציאלית. בתי ספר לאחיות נפתחו בבתי חולים יהודיים, בהם בית החולים הר סיני בניו יורק, בית החולים הלבנון בברונקס, ניו יורק ובית החולים היהודי בקליבלנד. בארץ ישראל בית הספר להכשרת אחיות של הדסה היה בית הספר היחיד לאחיות, הוא היה אחראי ליצירת מקצוע שלא היה קיים באופן פורמלי ביישוב.[48]
המורים הראשונים בבית הספר להכשרת אחיות היו אחיות מהיחידה הרפואית הציונית האמריקאית, שקיבלו את הכשרתן בבתי ספר לאחיות בארצות הברית ולימדו על פי המערכת האמריקאית. העובדה שהמקצוע לא היה קיים בעבר ביישוב, אפשרה להדסה לפתח את מקצוע הסיעוד כמקצוע עצמאי, בניגוד לתפיסה האירופית של האחות כעוזרת הרופא. ההכשרה הייתה בידי האנשים שהקימו את בית הספר ותכנית הלימודים, שהציגו את השימוש בחומרי למידה אמריקאיים ובכתבי עת מקצועיים. אך למקצוע האחיות היו גם השפעות אירופאיות ואנגליות: אירופאיות, מכיוון שרוב הרופאים של הדסה קיבלו את הכשרתם הרפואית במרכז אירופה, ואנגליות, שכן פלשתינה הייתה תחת מנדט בריטי.[49]
מקצוע הבריאות השני שהקים ארגון הדסה ביישוב היה תחום התזונה וכלכלת הבית. ג'וליה אהרונסון, תזונאית צעירה יהודייה אמריקאית ובוגרת אוניברסיטת קורנל, שהגיעה לארץ בעידוד הנרייטה סאלד, נבחרה להנחות את מחלקות התזונה בחמשת בתי החולים של הדסה. כעבור זמן קצר החליפה אותה שרה באלי, צעירה מהגרת שהגיעה מהולנד בשנת 1926. בשנת 1928 שלחה הדסה את באלי לאוניברסיטת קולומביה, שם קיבלה תואר שני בתזונה. מצוידת בידע זה, היא חזרה לארץ בשנת 1929 ומאז הניחה את היסודות לתזונה ולימודי בישול. מטרתה הייתה לחנך את הציבור על תזונה נכונה באמצעות מחלקת התזונה שהקימה בשנת 1929 במרכז הבריאות של הדסה, אחד משני מרכזי בריאות, בירושלים ובתל אביב בהתאמה. ההסתדרות הרפואית הדסה ניהלה את המרכזים, שהפכו לחלק בלתי נפרד מפעילותה.[50]
בשנת 1947 הקימה הדסה קורס הכשרה לריפוי בעיסוק, והניחה את הבסיס לטיפול זה בארץ. אתל עדינה בלום-בנור, אישה יהודית אמריקאית שגרה בפלשתינה, הביאה את התחום הזה לארץ, תוך שימוש בדפוס הפעילות של הדסה בו אנשי מקצוע שהוכשרו באמריקה לימדו את אנשי המקצוע הראשונים במדינה, כשהדסה סיפקה את המימון. מכיוון שישראלים, במיוחד נשים, הושפעו מאנשי מקצוע אמריקאים, ריפוי בעיסוק, כמו תחום הסיעוד, ספג השפעות אמריקאיות מובהקות. ערב הקמת מדינת ישראל, הדסה הייתה אחראית לרוב שירותי הבריאות הציבוריים של היישוב, לטיפול רפואי בעולים חדשים, ובית החולים שנחשב לטוב ביותר במדינה, יחד עם טיפול בילדים ובני נוער, חינוך מקצועי, ותרומה משמעותית ביותר לעליית הנוער.[51]
מעבר לביסוס המקצועות הפרא רפואיים לנשים בישראל, פעילותה המוקדמת של הדסה בארץ ישראל הייתה קשורה ישירות לרווחת נשים וילדים. על בסיס החלטה שקיבלו מייסדי הארגון לקחת אחריות על פרויקט בריאות לרווחת נשים וילדים, בתחילת 1913 שתי אחיות יהודיות לבריאות הציבור מבית החולים הר סיני בניו יורק, נשלחו נשלחו לארץ ישראל כדי להקים רשת של מרכזי בריאות לנשים וילדים. הנרייטה סאלד, הכוח המניע מאחורי יוזמה זו, תכננה להקים רשת של מרכזים קהילתיים שתספק את השירותים הדרושים לקהילה בריאה: שירותי בריאות בבתי ספר, אמצעים לטיפול ומניעה של מגפות, טיפול בתינוקות וילדים והכשרה לרפואה מונעת.[52]
עם הגעתם ב 1913 הקימו האחיות בית לאחיות בקרב התושבים העניים יותר ברובע מאה שערים בירושלים. זה היה בהתאם למדיניות ארגון הדסה, שהקפיד להקים את מוסדותיו בשכונות עניות על מנת להילחם בתנאים החברתיים והפיזיים שהאמינו כי הם מטפחים מחלות. האחיות עבדו בשיתוף פעולה עם כמה סוכנויות בריאות יהודיות שכבר היו בעיר אז. המרכז שפתחו התרכז בארגון המיילדות, חינוך לבריאות והיגיינה, עזרה ראשונה, ביקורי בית אצל משפחות עניות ובדיקת תלמידים בבתי הספר, במיוחד לגילוי מוקדם של טרכומה. האחיות עבדו על פי המודל שפותח ביישוב. אולם מלחמת העולם הראשונה שמה קץ פתאומי למאמצי האחיות ביישוב, ובספטמבר 1915 נאלצו לסגור את המוסדות שהקימו.[53]
אחד התחומים העיקריים שבו התקדמו נשים, ואשר גם השפיע על תחומי חיים אחרים הוא התחום של חינוך והשכלה של נשים. ארגון הדסה כמעט בתחילת הפעילות שלו, שם דגש על חינוך נשים, והקים מספר מוסדות חינוך מקצועי והכשרה מקצועית לנשים. מנהיגי הדסה האמינו כי החינוך המקצועי, שלא היה מפותח באופן טוב ביישוב, יהווה תרומה בעלת ערך לתעשייה במדינה היהודית העתידית וכי יש לתת לנשים ביישוב את ההכשרה הטכנולוגית המקובלת במדינות המערב, כך שיהיו ברשותן את הכלים המתאימים להתחרות בכלכלה המערבית.[54]
הפעילות החינוכית החלה עם הקמת מרכז ברנדייס להכשרה מקצועית, שעד הקמתה של ישראל כלל שלוש גופים: בית ספר תיכון לבנות, בית ספר מקצועי לבנים ולשכה להדרכה מקצועית. בית הספר לבנות הוקם והונחה על ידי שני עקרונות חינוכיים שהיו מהפכניים באותה עת: 1) לתת לבנות אינטליגנטיות אך חסרות אמצעים השכלה ויכולת לשפר את איכות חייהן על ידי הכשרתן כעקרות בית והכשרה מקצועית. ו 2) למגר את התפיסה הרווחת שתפקיד הנשים היה נחות מזה של הגברים. המנהלת הראשונה של בית הספר והאדריכלית של הפילוסופיה והתכנית הלימודית הייתה חלוצה ביישומן של עקרונות אלה.[55]
בית הספר המקצועי לבנות כלל תוכניות הכשרה לארבע שנים בנושאים שונים. בית הספר הוקם ביוזמתה של הנרייטה סאלד כניסיון לפתור את אחת הבעיות החברתיות העיקריות של היישוב, שיעור הנשירה הגבוה של בנות מבתי הספר. בשנת 1944 הקימה הדסה את הלשכה להנחיה מקצועית. היא הפכה להיות חלק בלתי נפרד מחינוך המקצועי של הדסה בארץ ישראל, והוקם כדרך לפתח את תחום ההדרכה המקצועית. מיטב המוחות בחינוך ובפסיכולוגיה מהאוניברסיטה העברית השתתפו בהקמתו, וכך גם דמויות מפתח אחרות בתחומים אלה ביישוב.[56]
עוד תחום חשוב שבו נשים עבריות התקדמו מאוד בזכות ארגוני נשים הוא התחום הפוליטי. עמדת הנשים בפוליטיקה הישראלית עוצבה על ידי שני כוחות סותרים מרכזיים הפועלים במקביל. מצד אחד, נשים הוגדרו כחלק מהקולקטיב, בעיקר על בסיס תפקידים מסורתיים כנשים ואימהות. מצד שני, הפוליטיקה של הנשים הוגבלה על ידי שוליים והוקעת זהות חברתית כבסיס לפעולה פוליטית, ובכך הדרה של נשים. בישראל, תפיסה בינארית של העולם מכפיפה נשים לתפקידים נשיים מסורתיים. הדפוס הפטריארכלי נתמך ומשוכפל בהסדרים הפוליטיים והחקיקתיים בישראל, שאינם מפרידים בין דת ומדינה. הקיום בו זמנית של תהליכי הכללה והדרה אינו מסביר במידה רבה את חולשת הנשים בפוליטיקה הישראלית.[57]
נקודת מבט מגדרית על פוליטיקה, כולל דיון בנשים בפוליטיקה, דורשת התייחסות לפוליטיקה לא רק ברמה הפורמלית מוסדית שלה, אלא גם כאל כל מערכת יחסים אנושית, בכל רמה מהאינדיבידואלית ועד הבינלאומית. פוליטיקה שוכנת בכל מערכות היחסים האנושיות, ופוליטיזציה פירושה לא רק הכנסת יחידים או נושאים לזירה של פוליטיקה אלקטורלית, אלא גם המודעות לאופי הפוליטי של הסדרים חברתיים קיימים. לפיכך, הכוח מצוי בכל היחסים החברתיים, ויש לזהותו במקומות פעילות שונים. כשלעצמה, המערכת הפוליטית הפורמלית ממוסדת, המייצגת את המערכת הפוליטית, נובעת מיחסי כוחות. זוהי תוצאה היסטורית של התמיינות ומיסוד של התחום הפרטי ביתי בתחום של נשים, ושל הציבור כנחלת הגברים. נקודת מבט מגדרית על פוליטיקה תופסת מאבק מתמשך על גבולות הסצנה הפוליטית. הגדרה מחדש כזו של כוח ופוליטיקה מרמזת על היקף רחב, ולמרות שהיא אכן תואמת סדר יום פמיניסטי, היא אינה מתאימה לסדר הישן של התפיסה הפוליטית.[58]
באופן פרדוקסלי, לאבני הבניין של הכוחות ההכללה וההדרה מקור זהה. חמישה מרכיבים בסיסיים ייצרו את התרבות הפוליטית של הדרה והכללת נשים בפוליטיקה הישראלית: מיתוס השוויון, התפיסה העולמית המגדרית הבינארית, מסורות יהודיות ופלסטיניות, העדר הפרדה בין מדינה ודת והסכסוך הישראלי-ערבי. רכיבים אלה חופפים חלקית, מתחברים זה לזה באופן חלקי, ועשויים להיות סותרים. עם זאת, הם פועלים בו זמנית כמנגנוני הכללה והדרה ולכן מנטרלים את כוחן של נשים בפוליטיקה ממוסדת.[59]
אחד הארגונים המרכזיים שקידם את זכויותיהן בפוליטיות של נשים היה התאחדות הנשים העבריות לשיווי זכויות בארץ ישראל, שנוסד בשנת 1919 על ידי קבוצה לא מפלגתית של נשים יהודיות, שראו את זכויות הנשים כעקרון יסודי בחזון הציוני. הם דגלו בעד זכות בחירה לנשים אך גם הכירו בכך שהזכות בחירה היא רק היבט אחד של המאבק הגדול יותר לשוויון זכויות מלא. האיגוד יזם רשימה של מועמדות עצמאיות ללא מפלגה בבחירות לאסיפה המכוננת. זה הוביל לקרב עז עם המפלגות האורתודוקסיות, ובסופו של דבר האיחוד ניצח את השמרנים, האסיפה הלאומית שהתכנסה בשנת 1926 הכריזה כי לנשים יהיו זכויות שוות, והחוגים האורתודוקסים משכו את השתתפותם באסיפה. מעבר לזכות הבחירה, האיגוד גם יזם קמפיין נגד נישואי ילדים ונכנס לשותפויות בינלאומיות עם ארגוני זכויות נשים אחרים.[60]
בישראל של תקופת היישוב, תפיסת העולם הבינארית של מכפיפה את הנשים לתפקידי נשים מסורתיים וממסגרת את הנשים בפוליטיקה כתופעה סוטה ושולית. בינאריות כזו ניכרת גם בחקיקה השוויונית ביותר לכאורה: חוק שירות הביטחון וחוק שוויון זכויות נשים. בשני החוקים האימהות היא זו שמעניקה לנשים את מעמד האזרחות השווה שלהן ובמקביל מעבירה אותן לשולי העולם הציבורי. ההכללה וההדרה בו זמנית של נשים במרחב הציבורי מועצמת באמצעות הפרדה מגדרית בשוק העבודה, בצבא, בפוליטיקה ובתחומים תרבותיים. המסגרת הבינארית המגדרית של העולם ניזונה גם מהמורשת התרבותית של אזרחי ישראל היהודים והערבים כאחד, לשתי החברות יש מסורת פטריארכלית מושרשת מאוד.[61]
עוד תחום חשוב שבו נשים התקדמו מאוד בתקופת היישוב, גם בעזרתם של ארגוני נשים שונים היה תחום התעסוקה והכלכלה. למרות שחוקרים רבים מתארים את הלאומיות, הציונות והגבריות כמשהו נרדף כמעט ביישוב, הנשיות כמו הגבריות הייתה מרכיב מרכזי במודל התרבותי של התנועה הציונית. כבר במהלך העלייה הראשונה, גברים ציינו את החשיבות של נשים ציוניות להצלחת התחייה הלאומית. ישנו הקשר בין הרמה האינטלקטואלית של נשים, בפרט הידע שלהן בעברית, והצלחתן של משפחותיהן להשתלב במדינה, רובן לא למדו עברית, והם אלה שמסוגלות לשאת את מצוקות הארץ החדשה והלא מפותחת, ומהוות את הבסיס לגרעין המשפחתי הבסיסי. יחד עם זאת, תרומתן לא הוגבלה לבסיס המשפחתי הגרעיני, אלא הרבה מעבר לכך.[62]
השינויים הבולטים ביותר בקרב הנשים בעלייה השנייה היו החינוך, שחלקם קיבלו בגולה עוד לפני עלייתם, ומודעותם לצורך להתמסר לעבודה מחוץ לבית כדרך למימוש עצמי ועצמאות כלכלית. את הצורך בעצמאות כלכלית הציבו לעצמן נשים אלה עוד לפני העלייה לארץ. יחד עם הרצון לעצמאות כלכלית היה גורם נוסף שהיה חשוב מאוד, מימוש החשיבות של עבודה מחוץ לבית, ולתרום למאמץ של בניית הארץ. לא במקרה מספר נשים שכתבו אוטוביוגרפיות הותירו תיאורים מפורטים על פעילותן ורעיונותיהן, התייחסו בכנות להתפתחותן האישית כנשים עובדות בארץ ישראל. שרה עזריהו, מורה שכתבה את סיפור חייה כשהייתה בשנות השמונים לחייה, סיכמה את חייה בכך שבצעירותה החלה להרהר בשתי בעיות, גורלו המר של העם היהודי הנודד והנרדף, ומעמדן של נשים במשפחה. עזריהו טענה כי לא חשה כל אפליה במשפחתה, אך דאגתה למעמד האישה בחברה הובילה אותה באופן אינטואיטיבי למסקנה כי עצמאותן של נשים במובן החומרי יכולה להעלות את מעמדן בחברה. עבודתה החינוכית, שבמרכזה לימדה נערות ביפו, ירושלים, וחיפה, ותפקידה מאוחר יותר כמזכירת התאחדות הנשים העבריות לשיווי זכויות בארץ ישראל, מכוונות לפתרון בעיות האומה בכלל ונשים בפרט. לדרך החשיבה שלה, המימוש העצמי, העצמאות הכלכלית, הרפורמה החברתית והרפורמה הלאומית שזורים זה בזה ונתנו דוגמה לנשים רבות אחרות.[63]
העיסוקים הזמינים לנשים בארץ ישראל היו כגננות, תופרות, סייעות רפואיות, מיילדות, מעסות, ועוד מקצועות. לא רק בארץ ישראל אלא בכל מקום, לאישה קשה יותר להסתדר מאשר לגבר. נשים זוכות להכנה נחותה למאבקי החיים. עבודת נשים בארץ ישראל היא חשובה במיוחד, וכי מטרות בניית הארץ התמקדו לא רק בהפרחת המדבר אלא גם בהשגת רפורמה חברתית. שלא יכולה הייתה להתקיים ללא מעורבותן של הנשים העבריות. אך למרות החיוניות של עבודת נשים בארץ ישראל, המציאות הייתה מאכזבת. רק חלק קטן מהנשים היהודיות העירוניות היו בעלות השכלה מתאימה לעבוד במקצועות מקצועיים ובכך לסייע בעיצוב המרחב הציבורי, ורוב הנשים שעבדו, הועסקו בעבודת כפיים או במקצועות קלאסיים של נשים, כמו תפירה, עבודות יד, טיפול באנשים חולים, והוראה.[64]
חשיבותן והצלחתן של נשים בעבודתן הוכיחו גם לגברים כי זו הייתה איוולת להפריד בין שני המינים ולהעניק לגברים את המעמד הגבוה ביותר בעבודה ציבורית. הצלחתן של נשים תרמה במקביל למודעות לשוויון בין המינים ולהערכה לתרומתן לבניית הארץ. הגישה כלפי תנועת שחרור הנשים והשתתפותה בחיי הציבור נבעה לא רק מרצון לגרום לשוויון בין גברים לנשים, אלא ליצור חברה חדשה שנבנית לנגד עינינו, ןלתת גישה לעבודת נשים מלאה מתוך לאומית ומודעות ציונית. השתתפותן של נשים בבניין הארץ הייתה המאפיין הבולט של האישה האזרחית החדשה. חלק מהגורמים בחברה ביישוב התעמתו עם עובדות העלייה השנייה, שקיבלו מאפיינים גבריים, הם חששו מהרצון המוגזם בקרב הצעירות להידמות לגברים, הם היו מודאגים מתהליך שמתרחש מתוך הרצון שלהם להיות כמו גברים בכל דבר. יחד עם זאת נשים האמינו כי הן אינן צריכות להכחיש את נשיותן, סוף סוף על נשים להבין שהמאפיינים שלהן אכן שונים מאלו של גברים, ובהתאם למאפיינים אלה, גם פעולותיהן שונות, אך ביחס לערכם, הם שווים לגברים היהודים.[65]
לכל היבטי החיים, לא רק ההיבטים הגבריים, הייתה משמעות לאומית. הנשים שאינן עובדות ראו בעבודתן החינוכית, הניהולית, האמנותית והבריאותית פעילות ציבורית בעלת חשיבות מרכזית, שמטרתה להתוות נתיבים חדשים בבניית האומה והארץ. נקודת המבט של הנשים החדשות הצליחה לזהות כל היבט של החיים החדשים בארץ ישראל, כולל היבטים המזוהים כנשיים, כהישג קהילתי לאומי שלא הוגדר כגברי. החיים הפרטיים של הנשים התמזגו עם אמונה זו והפכו למניע מרכזי בחיי היומיום שלהן.[66]
ארגון חשוב שקידם את התעסוקה של הנשים ביישוב היה מועצת הפועלות. לנשים העבריות היה ייצוג מינימלי בארגוני עובדים החשובים ביותר בארץ ישראל לפני קום המדינה, פעילי נשים קראו להסתדרות להקים קבוצה נבחרת לעובדות ולאינטרסים שלהן. היא כונתה מועצת הפועלות (מועצת נשים עובדות), ואף על פי שהיא ניסתה שוב ושוב לצאת לעצמאות, ההסתדרות הייתה נחושה שהיא תישאר תחת חסותה. מסיבה זו, מועצת הפועלות באה לייצג את האינטרסים של נשים עובדות ושל נשות חברי ההסתדרות, שאולי לא היו בכוח העבודה אך היו חברות הסתדרות. המועצה אינה נוקטת בפעילויות כגון שאיפה אחר זכות בחירה ושוויון, כולל שאיפה לכוח פוליטי, אלא שהיא עסקה בהכשרת נשים בתחומים עירוניים תעשייתיים וכפריים חקלאיים, וניהול ארגוני רווחה.[67]
מועצת הפועלות הוקמה בשנת 1921 לאחר הקמת ההסתדרות (פדרציית העובדים הכללית). מועצת הפועלות הפכה להיות המנגנון הנבחר של נשות ההסתדרות, הכפוף לוועד הפועל של ההסתדרות. היא נוסדה על ידי קבוצה קטנה של נשים שהיגרו לישראל בתחילת המאה העשרים. המנהיגה של נשים עובדות אלה הייתה עדה מימון, אחותו של הרב יהודה לייב מימון מירושלים, דמות מפתח במפלגה הדתית-ציונית המזרחית. מימון התמסרה למטרה הפמיניסטית לשיפור מעמדן של נשים עובדות. ברגע שההסתדרות נוסדה בשנת 1920, מימון השתקעה בפעילותה, כיהנה בוועד הפועל בתחילת שנות העשרים, וכן בוועדות שונות ובמחלקות אחרות. מבין הפעילויות הרבות שבהן מימון עסקה במהלך חייה, זו שעליה נודעה בעיקר הייתה ייסוד מועצת הנשים העובדות. במחאה נגד שלילת נשים עובדות מהייצוג שלהן בהסתדרות, מימון אילצה את ההנהגה החדשה שנבחרה להכיר בארגון החדש של העובדות, ולהעניק לנשים מעמד עצמאי, אך קשור להסתדרות.[68]
במאבק בין כוחות השמרנות בהסתדרות, המיוצגים על ידי חברי הממסד, לבין כוחות החדשנות, המיוצגים על ידי חברי מועצת הפועלות, כמעט תמיד השמרנים שלטו. הנשים שהשתייכו להסתדרות, כמו כל הנשים, הצליחו רק לעתים רחוקות לחרוג מתפקידי הנשים המסורתיים וחובותיהן שהוטלו עליהן. השוליות של מועצת הפועלות בממסד ההסתדרות וחוסר האונים היחסי של בחירת הנשים העובדות בשוק העבודה ביישוב, הביאו למעבר מתנועה שבה נשים עובדות כבשו את מרכז התנועה, כפי שהיה בשנות העשרים, לתנועה שבה נשות ההסתדרות, כמעט כולן עקרות בית, הפכו לכוח עיקרי. מתנועה החותרת לעצמאות, ועד לזרוע מוסדית של שיתוף פעולה, עם תחום פעולה המעוגן במסורת עבודת ההתנדבות של נשים.[69]
אף על פי כן, התנועה, באמצעות שלוחותיה המקומיות, לא איבדה הזדמנות להחדיר את החששות המיוחדים של נשים, נשים עובדות ועקרות בית, לסדר היום הציבורי. מאמץ זה נעשה בשני מישורים עיקריים: פרסום הבעיות המיוחדות של העובדת בשוק העבודה, כמו גם של האם העובדת בביתה, ולחפש דרכים, חלקן די חדשות, לפתור בעיות אלה. מבחינת התקופה זו, אפילו המעט שהושג היה הרבה מאוד בשביל נשים אלה.[70]
סיכום ודיון
מטרתה של עבודה מחקרית זאת הייתה לבדוק מה הייתה תרומתם הייחודית של ארגוני נשים עבריים, לקידום מעמדן של נשים עבריות בחצי הראשון של המאה העשרים. הרציונל המחקרי היה שתקופה זאת בהיסטוריה של העם היהודי היא תקופה מיוחדת שמאופיינת בבניין ארץ ישראל המחודשת, ומהווה תקופה של אתגר וקושי בעבור עם ישראל, ולכן התקופה מהווה גם אתגר בעבור נשים עבריות. בהתחשב בעובדה שהתקופה התאפיינה בשינוי מעמדן של נשים בכלל במדינות רבות בעולם, מגמה עולמית זו השפיעה גם על הנשים העבריות בארץ ישראל, וגם הן חוו התקדמות משמעותית בתקופה זו בכל הנוגע למעמדן בחברה היהודית.
התקופה של תחילת המאה העשרים נחשבת לתקופת תקומה לעם היהודי, והיא הייתה בעלת מאפיינים ייחודיים. היו כמה קשיים אשר השפיעו על היישוב היהודי בארץ. ראשית כל מדובר היה בתקופה שבה הארץ עדיין אל היית מפותחת, והיישוב חווה קשיים חומרים, תוך כדי מאמץ גדול לשמור על עבודה עברית ועל הקיימות הכלכלית של היישוב. שנית כל מדובר היה בתקופה של שינויים מהותיים, היו כמה התחלפויות שלטון, משלטון האימפריה העותמנית לשלטון המנדט הבריטי, והתקופה הייתה מאופיינת במלחמות פנימיות וחיצוניות, ובסכסוך ערבי יהודי מתמשך.
בגלל תנאים קשים אלה, וגם בגלל העובדה שהחברה היהודית הייתה עדיין מסורתית ביחסה כלפי נשים, מעמדן של הנשים העבריות היה לא אידיאלי באותה תקופה, גם בגלל הקשיים הפיזיים וגם בגלל היחס כלפיהן בחברה היהודית. למרות קשיים אלה, היו הרבה נשים יהודיות ציוניות שעלו לארץ ישראל חדורות מטרה, ומתוך רצון לקדם את עצמן ונשים יהודיות אחרות, ובו זמנית להגשים את החלום הציוני ולתרום לו. מעבר לכך, בניית חברה שוויונית הייתה אבן היסוד בתנועה הציונית, ולכן מתן שוויון זכויות לנשים עבריות היה חלק מרכזי באידיאולוגיה של התנועה הציונית.
בגלל מצבן הרעוע של הנשים העבריות, והרצון לשפר את מצבן של נשים אלה, היה צורך בארגונים מקצועיים שיקדמו מטרות אלה, ולכן בתחילת המאה העשרים התהוו להם ארגוני נשים שמטרתם הייתה לקדם את מעמדם של הנשים העבריות, ולתרום לקידומה של החברה הישראלית בכלל. עם הקמתם של ארגוני הנשים האלה הם נתקלו בהתנגדויות מצד גורמים שמרניים שראו בהם במערערות על מעמדם של גברים, וכארגונים מסוכנים שרוצים לשנות את אופייה של החברה היהודית. אחד הארגונים הבולטים שפעל לקידום מעמדן של נשים ולהשגת שוויון זכויות מלא היה התאחדות הנשים העבריות לשיווי זכויות בארץ ישראל. אחד ההישגים החשובים של ארגון זה היה השגת זכות הבחירה לנשים בשנת 1926, אך פועלו לא היה מוגבל לתחום הפוליטי, אלא שהוא שאף להשיג שוויון מלא בכל תחומי החברה.
עוד ארגון נשים בולט היה ארגון ויצ"ו. מטרתו הכללית של הארגון הייתה לסייע לנשים העולות החדשות לישראל, ולסייע לאימהות בהתמודדותן עם קשיי החיים, ולתת להן את ההזדמנות לשפר את מעמדן החומרי בארץ ישראל. מקורו של ארגון ויצו הוא בהתארגנות של נשים יהודיות ציוניות בארה"ב, אשר שמו לעצמן למטרה לעזור לנשים יהודיות בכל העולם ולא רק בארה"ב. הארגון היה מהחלוצים בישראל בתחום של עזרה לנשים ועזרה לנזקקים, והיה חלוץ גם בעבודה סוציאלית לנשים נזקקות. היו חברות בארגון נשים חלוצות בתחום הרפואה כמו דר' הלנה כגן.
עוד ראינו בעבודה שארגון חשוב נוסף היה ארגון הדסה, ארגון ששם לעצמו את המטרה לעזור לנשים יהודיות בארץ ישראל, והוא היה ארגון חלוצי שביסס את מקצועות הפרא רפואה בישראל לנשים, ועוד מקצועות אחרים לנשים, כגון, תזונה, כלכלת בית וריפוי בעיסוק. בגלל הצורך ההולך וגובר באחיות ועובדות סיעוד בארץ ישראל, הדסה עזר להקים ולבסס בתי ספר להכשרת אחיות בירושלים ובצפת. הארגון ביסס את רוב ההכשרה שהעניק בארץ לצוותים הרפואיים, על ידע שייבא מארצות הברית לארץ, מבתי ספר לאחיות שנפתחו בבתי חולים יהודיים בארה"ב.
בנוסף לכך, ראינו בעבודה שארגונים אלה עזרו לקדם נשים יהודיות בתחומים שונים. כך למשל, אחד התחומים העיקריים שבו נשים התקדמו, ושאר השפיע על תחומי חיים אחרים הוא התחום של השכלת נשים. ארגון הדסה הכיר בערך הגבוה של קידום השכלתן של נשים, והוא הקים מרכזי הכשרה וחינוך מיוחדים שנועדו רק לנשים. מנהיגי הדסה האמינו כי החינוך המקצועי, שלא היה מפותח באופן טוב ביישוב, יהווה תרומה בעלת ערך לתעשייה במדינה היהודית העתידית וכי יש לתת לנשים ביישוב את ההכשרה הטכנולוגית המקובלת במדינות המערב, כך שיהיו ברשותן את הכלים המתאימים להתחרות בכלכלה המערבית.
עוד תחום חשוב שבו הנשים התקדמו בזכות ארגוני הנשים היה התחום הפוליטי. בתחילת המאה העשרים לנשים לא הייתה השתתפות פוליטית מעשית בפוליטיקה של היישוב, ואפילו לא הייתה להן זכות בחירה. ארגון הנשים בשם התאחדות נשים עבריות לשיווי זכויות קם בארץ ישראל על מנת להשיג שוויון זכויות לנשים וגם על מנת לקדם אותן מבחינה פוליטית ולהשיג את זכות ההצבעה לנשים, מה שהצליח בשנת 1926. עוד תחום שבו נשים התקדמו בזכות ארגוני נשים הוא תחום התעסוקה, נשים החלו לעבוד במקצועות שנחשבו בעבר לגבריים ולנחלתם של הגברים, והפסיקו לעבוד רק במקצועות שנחשבו לנשיים מבחינה מסורתית, כמו תפירה וסיעוד.
ולכן המסקנה המחקרית של מחקר זה היא שארגוני הנשים שקמו בארץ ישראל היו גורם מפת בפיתוחם של הנשים היהודיות בארץ ישראל בחצי הראשון של המאה העשרים, והם הניחו את היסודות לקידומם של נשים יהודיות בארץ ישראל בעשורים שבאו לאחר מכן. בנוסף לכך, ארגוני הנשים תרמו לא רק לקידומם של הנשים היהודיות, אלא תרמו לקידום כלל החברה היהודית ולקידום המיזם הציוני בארץ ישראל.
ביבליוגרפיה:
איזנשטט מימי, “התאחדות נשים עבריות לשיווי זכויות בארץ ישראל ומאבקן לכינון תפקיד 'אם המשפחה' בארץ ישראל, 1919-1948.” חוקה אחת ומשפט אחד לאיש ולאישה 4 (2010), עמ' 57-85.
אלרואי גור, “דיוקנה של העלייה השנייה”, בשבילך העלון למדריך הטיולים 4 (2014), עמ' 1-5.
אלרואי גור, “חלוצות שאינן פועלות: הגירת נשים לארץ-ישראל בראשית המאה העשרים.”, קתדרה: לתולדות ארץ-ישראל וישובה 118 (2006), עמ' 67-88.
ארז יעל, “על תשלום שכר לפועלות בימי העלייה השנייה”, קתדרה: לתולדות ארץ-ישראל וישובה 38 (1985), עמ' 204-206.
בן-יוסף ספי, “טקסי דרווישים ורפואה עממית בקרב הפלחים בסביבות ירושלים.” קרדום: דו ירחון למורי דרך 17 (1981), עמ' 136-141.
ברנשטיין דבורה, “המאבק על זכות הבחירה לנשים ביישוב היהודי בארץ ישראל: מתח, עדיפויות והכרעות”, זמנים: רבעון להיסטוריה 124 (2013), עמ' 112-115.
גפני ראובן, “היסטוריונים חדשים בכיפה סרוגה”, השילוח 23 (2021), עמ' 159-171.
גרבר ורדית, “מי מתנגד ל"ארוכת בת עמי"? סאלד ו"הדסה" בארץ ישראל – הרפורמה שנדחתה.” עת-מול: עיתון לתולדות ארץ ישראל ועם ישראל 244 (2016), עמ' 21-23.
הופמן אברהם, “הנרייטה סאלד: מנהיגה ללא גבולות.” יקינתון 299 (2019), עמ' 16-20.
הכהן דבורה, “בין שני עולמות: הנרייטה סאלד ורחל ינאית בן-צבי על קליטת עליית הנוער בשנות השלושים.”, קתדרה: לתולדות ארץ-ישראל וישובה 98 (2001), עמ' 123-142.
הרצוג חנה, “ארגוני נשים בחוגים האזרחיים – פרק נשכח בהיסטוריוגרפיה של היישוב.” קתדרה: לתולדות ארץ-ישראל וישובה 70 (1994), עמ' 111-133.
זאב קידר בנימין, “כתובת עברית מעזה בבית הקברות של ראשון לציון.”, וזאת ליהודה 14 (2003), עמ' 588-598.
חזן מאיר, “לחימה עקרה: מאבק הנשים להתגייס ל'גדוד העברי' ב-1918.” עיונים : כתב עת רב-תחומי לחקר ישראל 22 (2012), עמ' 423-458.
טרום דני, “חוויית המדינה: היהודים בתצורה הבתר מדינתית על פי רמון ארון וחנה ארנדט.” מולדות בגולה 5 (2015), עמ' 331-348.
ידידיה אסף, “הצהרת בלפור והתעוררות הדיון על ההלכה ועל אתגר הריבונות.” היסטוריה הגות ריאליה 8 (2021), עמ' 55-86.
יזרעאלי דפנה, “תנועת הפועלות בארץ-ישראל מראשיתה עד 1927.”, קתדרה: לתולדות ארץ-ישראל וישובה 32 (1984), עמ' 109-140.
מרגלית-שטרן בת שבע, “חינוך נשים בתנועת הפועלות הארץ ישראלית: בין מסורת לקידמה.” חינוך והיסטוריה 21 (1999), עמ' 391-404.
מרגלית-שטרן בת שבע, “'עיינות': הקמת משק הפועלות הגדול כתחנת מרד פמיניסטי.” קתדרה: לתולדות ארץ-ישראל וישובה 169 (2018), עמ' 109-142.
פיינר שמואל, “האשה היהודייה המודרנית: מקרה-מבחן ביחסי ההשכלה והמודרנה.” ציון: רבעון לחקר תולדות ישראל נ"ח (1993), עמ' 453-499.
קרן-קרץ מנחם, “עליית כוחה של האורתודוקסיה ההונגרית בהנהגת היישוב הישן בתקופת המנדט”, מורשת ישראל 17 (2019), עמ' 107-155.
שגב זהר, “עיצוב לאומי, פילנתרופיה ומגדר: ארגון הדסה והזירה הארץ-ישראלית.”, קתדרה: לתולדות ארץ-ישראל וישובה 130 (2008), עמ' 172-175.
שורץ שפרה, “הסתדרות נשים למען אימהות בארץ-ישראל: פעילותן של "הדסה", "הסתדרות נשים עבריות" ו"ויצ"ו" להקמת תחנות אם וילד בארץ-ישראל בשנים 1918-1948.” ביטחון סוציאלי 51 (1998), עמ' 57-81.
שחורי-רובין צפורה, “בית ספר לאחיות של 'הדסה': תולדותיו בתקופת המנדט”, קתדרה: לתולדות ארץ-ישראל וישובה 125 (2007), עמ' 177-180.
שחורי-רובין צפורה, “ה'קפטריה': מפעל ההזנה של 'הדסה' בבתי הספר העבריים.” קתדרה: לתולדות ארץ-ישראל וישובה 92 (1999), עמ' 107-134.
שטיינר-פרויד יהודית, “התבוננות בעשייתן של בוגרות המחזור הראשון של ביה"ס לאחיות הדסה כפריזמה לבחינת פרקים בהתמקצעות הסיעוד בארץ בראשית המאה ה-20.” גוף ידע 8 (2011), עמ' 33-41.
שילה מרגלית, “פרדוקסים של מגדר: המאבק למען זכות הבחירה של האישה ביישוב (1917-1926).” מדעי היהדות 49 (2013), עמ' 193-219.
שלמון יוסף, “י"מ פינס – במעגלות היישוב הישן והחדש”, וזאת ליהודה 15 (2003), עמ' 530-542.
שמואלי אליעזר, “בית הספר המקיף העירוני הדסה ע"ש סליגסברג-ברנדייס בירושלים.” קשר עין 244 (2014), עמ' 22-23.
[1] מנחם קרן-קרץ, “עליית כוחה של האורתודוקסיה ההונגרית בהנהגת היישוב הישן בתקופת המנדט”, מורשת ישראל 17 (2019), עמ' 107-110.
[2] יוסף שלמון, “י"מ פינס – במעגלות היישוב הישן והחדש”, וזאת ליהודה 15 (2003), עמ' 530-532.
[3] מנחם קרן-קרץ, “עליית כוחה של האורתודוקסיה ההונגרית בהנהגת היישוב הישן בתקופת המנדט”, מורשת ישראל 17 (2019), עמ' 107-110.
[4] ראובן גפני, “היסטוריונים חדשים בכיפה סרוגה”, השילוח 23 (2021), עמ' 159-161.
[5] בנימין זאב קידר, “כתובת עברית מעזה בבית הקברות של ראשון לציון.”, וזאת ליהודה 14 (2003), עמ' 588-590.
[6] גור אלרואי, “דיוקנה של העלייה השנייה”, בשבילך העלון למדריך הטיולים 4 (2014), עמ' 1-3.
[7] אסף ידידיה, “הצהרת בלפור והתעוררות הדיון על ההלכה ועל אתגר הריבונות.” היסטוריה הגות ריאליה 8 (2021), עמ' 55-57.
[8] Nadav Davidovitch, Zalman Greenberg, "Public health, culture, and colonial medicine: smallpox and variolation in Palestine during the British Mandate." Public Health Reports, (2007) 122 pp. 398-400.
[9] ספי בן-יוסף, “טקסי דרווישים ורפואה עממית בקרב הפלחים בסביבות ירושלים.” קרדום: דו ירחון למורי דרך 17 (1981), עמ' 136-138.
[10] Erik Eliav Freas, “Ottoman Reform, Islam, and Palestine’s Peasantry.” The Arab Studies Journal, (2010) 18 pp. 196–198.
[11] Justin Fantauzzo, “Ending Ottoman Misrule: British Soldiers, Liberal Imperialism, and the First World War in Palestine.” Journal of the Middle East & Africa, (2015) 6 pp. 17–19.
[12] Yosef Kats, “Urban Development and the ’Garden City’ : Examples from the Late Ottoman-Era Palestine and the Late British Mandate.” Garden Cities and Colonial Planning, (2014) 3 pp. 144–145.
[13] Mark LeVine, "The discourses of development in Mandate Palestine." Arab studies quarterly (1995) 3 pp. 95-97.
[14] Avital Ginat, "British Mandate for Palestine.", Freie Universität, Berlin (2018).
[15] Jacob Metzer, Oded Kaplan, “Jointly but Severally: Arab-Jewish Dualism and Economic Growth in Mandatory Palestine.” The Journal of Economic History, (1985) 45 pp. 327–329.
[16] מימי איזנשטט, “התאחדות נשים עבריות לשיווי זכויות בארץ ישראל ומאבקן לכינון תפקיד 'אם המשפחה' בארץ ישראל, 1919-1948.” חוקה אחת ומשפט אחד לאיש ולאישה 4 (2010), עמ' 57-58.
[17] שם.
[18] דני טרום, “חוויית המדינה: היהודים בתצורה הבתר מדינתית על פי רמון ארון וחנה ארנדט.” מולדות בגולה 5 (2015), עמ' 331-348.
[19] מימי איזנשטט, “התאחדות נשים עבריות לשיווי זכויות בארץ ישראל ומאבקן לכינון תפקיד 'אם המשפחה' בארץ ישראל, 1919-1948.” חוקה אחת ומשפט אחד לאיש ולאישה 4 (2010), עמ' 57-59.
[20] מאיר חזן, “לחימה עקרה: מאבק הנשים להתגייס ל'גדוד העברי' ב-1918.” עיונים : כתב עת רב-תחומי לחקר ישראל 22 (2012), עמ' 423-425.
[21] Margalit Shilo, “Professional Women in the Yishuv in Mandatory Palestine: Shaping a New Society and a New Hebrew Woman.” Nashim: A Journal of Jewish Women’s Studies & Gender Issues, (2019) 34 pp. 33–35.
[22] ibid.
[23] Iṣlah Jad, “Rereading the British Mandate in Palestine : Gender and the Urban–rural Divide in Education.” International Journal of Middle East Studies, (2007) 39 pp. 338–340.
[24] ibid.
[25] ibid.
[26] מימי איזנשטט, “התאחדות נשים עבריות לשיווי זכויות בארץ ישראל ומאבקן לכינון תפקיד 'אם המשפחה' בארץ ישראל, 1919-1948.” חוקה אחת ומשפט אחד לאיש ולאישה 4 (2010), עמ' 57-59.
[27] שם.
[28] שם.
[29] מרגלית שילה, “פרדוקסים של מגדר: המאבק למען זכות הבחירה של האישה ביישוב (1917-1926).” מדעי היהדות 49 (2013), עמ' 193-195.
[30] שם.
[31] שם.
[32] אברהם הופמן, “הנרייטה סאלד: מנהיגה ללא גבולות.” יקינתון 299 (2019), עמ' 16-18.
[33] שם.
[34] דבורה הכהן, “בין שני עולמות: הנרייטה סאלד ורחל ינאית בן-צבי על קליטת עליית הנוער בשנות השלושים.”, קתדרה: לתולדות ארץ-ישראל וישובה 98 (2001), עמ' 123-125.
[35] שם.
[36] ורדית גרבר, “מי מתנגד ל"ארוכת בת עמי"? סאלד ו"הדסה" בארץ ישראל – הרפורמה שנדחתה.” עת-מול: עיתון לתולדות ארץ ישראל ועם ישראל 244 (2016), עמ' 21-23.
[37] שם.
[38] יהודית שטיינר-פרויד, “התבוננות בעשייתן של בוגרות המחזור הראשון של ביה"ס לאחיות הדסה כפריזמה לבחינת פרקים בהתמקצעות הסיעוד בארץ בראשית המאה ה-20.” גוף ידע 8 (2011), עמ' 33-35.
[39] שפרה שורץ, “הסתדרות נשים למען אימהות בארץ-ישראל: פעילותן של "הדסה", "הסתדרות נשים עבריות" ו"ויצ"ו" להקמת תחנות אם וילד בארץ-ישראל בשנים 1918-1948.” ביטחון סוציאלי 51 (1998), עמ' 57-58.
[40] שם.
[41] שם.
[42] חנה הרצוג, “ארגוני נשים בחוגים האזרחיים – פרק נשכח בהיסטוריוגרפיה של היישוב.” קתדרה: לתולדות ארץ-ישראל וישובה 70 (1994), עמ' 111-113.
[43] שם.
[44] שפרה שורץ, “הסתדרות נשים למען אימהות בארץ-ישראל: פעילותן של "הדסה", "הסתדרות נשים עבריות" ו"ויצ"ו" להקמת תחנות אם וילד בארץ-ישראל בשנים 1918-1948.” ביטחון סוציאלי 51 (1998), עמ' 57-59.
[45] בת שבע מרגלית-שטרן, “חינוך נשים בתנועת הפועלות הארץ ישראלית: בין מסורת לקידמה.” חינוך והיסטוריה 21 (1999), עמ' 391-393.
[46] בת שבע מרגלית-שטרן, “'עיינות': הקמת משק הפועלות הגדול כתחנת מרד פמיניסטי.” קתדרה: לתולדות ארץ-ישראל וישובה 169 (2018), עמ' 109-111.
[47] זהר שגב, “עיצוב לאומי, פילנתרופיה ומגדר: ארגון הדסה והזירה הארץ-ישראלית.”, קתדרה: לתולדות ארץ-ישראל וישובה 130 (2008), עמ' 172-175.
[48] צפורה שחורי-רובין, “בית ספר לאחיות של 'הדסה': תולדותיו בתקופת המנדט”, קתדרה: לתולדות ארץ-ישראל וישובה 125 (2007), עמ' 177-180.
[49] צפורה שחורי-רובין, “בית ספר לאחיות של 'הדסה': תולדותיו בתקופת המנדט”, קתדרה: לתולדות ארץ-ישראל וישובה 125 (2007), עמ' 177-180.
[50] זהר שגב, “עיצוב לאומי, פילנתרופיה ומגדר: ארגון הדסה והזירה הארץ-ישראלית.”, קתדרה: לתולדות ארץ-ישראל וישובה 130 (2008), עמ' 172-175.
[51] צפורה שחורי-רובין, “בית ספר לאחיות של 'הדסה': תולדותיו בתקופת המנדט”, קתדרה: לתולדות ארץ-ישראל וישובה 125 (2007), עמ' 177-180.
[52] צפורה שחורי-רובין, “ה'קפטריה': מפעל ההזנה של 'הדסה' בבתי הספר העבריים.” קתדרה: לתולדות ארץ-ישראל וישובה 92 (1999), עמ' 107-110.
[53] שם.
[54] שמואל פיינר, “האשה היהודייה המודרנית: מקרה-מבחן ביחסי ההשכלה והמודרנה.” ציון: רבעון לחקר תולדות ישראל נ"ח (1993), עמ' 453-455.
[55] אליעזר שמואלי, “בית הספר המקיף העירוני הדסה ע"ש סליגסברג-ברנדייס בירושלים.” קשר עין 244 (2014), עמ' 22-23.
[56] חנה הרצוג, “ארגוני נשים בחוגים האזרחיים – פרק נשכח בהיסטוריוגרפיה של היישוב.” קתדרה: לתולדות ארץ-ישראל וישובה 70 (1994), עמ' 111-113.
[57] מימי איזנשטט, “התאחדות נשים עבריות לשיווי זכויות בארץ ישראל ומאבקן לכינון תפקיד 'אם המשפחה' בארץ ישראל, 1919-1948.”, חוקה אחת ומשפט אחד לאיש ולאישה 4 (2010), עמ' 57-59.
[58] דבורה ברנשטיין, “המאבק על זכות הבחירה לנשים ביישוב היהודי בארץ ישראל: מתח, עדיפויות והכרעות”, זמנים: רבעון להיסטוריה 124 (2013), עמ' 112-115.
[59] שם.
[60] מימי איזנשטט, “התאחדות נשים עבריות לשיווי זכויות בארץ ישראל ומאבקן לכינון תפקיד 'אם המשפחה' בארץ ישראל, 1919-1948.”, חוקה אחת ומשפט אחד לאיש ולאישה 4 (2010), עמ' 57-59.
[61] שם.
[62] גור אלרואי, “חלוצות שאינן פועלות: הגירת נשים לארץ-ישראל בראשית המאה העשרים.”, קתדרה: לתולדות ארץ-ישראל וישובה 118 (2006), עמ' 67-69.
[63] שם.
[64] יעל ארז, “על תשלום שכר לפועלות בימי העלייה השנייה”, קתדרה: לתולדות ארץ-ישראל וישובה 38 (1985), עמ' 204-206.
[65] דפנה יזרעאלי, “תנועת הפועלות בארץ-ישראל מראשיתה עד 1927.”, קתדרה: לתולדות ארץ-ישראל וישובה 32 (1984), עמ' 109-111.
[66] יעל ארז, “על תשלום שכר לפועלות בימי העלייה השנייה”, קתדרה: לתולדות ארץ-ישראל וישובה 38 (1985), עמ' 204-206.
[67] דפנה יזרעאלי, “תנועת הפועלות בארץ-ישראל מראשיתה עד 1927.”, קתדרה: לתולדות ארץ-ישראל וישובה 32 (1984), עמ' 109-111.
[68] דפנה יזרעאלי, “תנועת הפועלות בארץ-ישראל מראשיתה עד 1927.”, קתדרה: לתולדות ארץ-ישראל וישובה 32 (1984), עמ' 109-111.
[69] שם.
[70] שם.