סקירת מאמר-
אציקלוביר כטיפול מונע לנשים בהיריון עם היסטוריה של וירוס ההרפס: ניתוח עלות תועלת
וירוס ההרפס שמועבר לוולד, היא אחת המחלות המסוכנות במהלך ההיריון והלידה. למעלה מ 50 אחוז מהתינוקות שנדבקים במחלות ויראליות מתים, אפילו עם תרופות אנטי ויראליות. בגלל שנגיף ההרפס הוא קשה לזיהוי, כמו המקרים הקליניים והיכולת למנוע אותו, נותרו כמעט זהים ב 25 שנה האחרונות. כ 85 אחוזים ממקרי ההידבקות של תינוקות בנגיף ההרפס, מתבצעים במהלך הלידה, כאשר לאם ישנו הרפס גניטלי.
ספרות המחקר הרפואית מראה שטיפול מונע על ידי התרופה האנטי ויראלית, אציקלובר הוא יעיל מבחינת עלות תועלת, לנשים עם הרפס גניטלי חוזר במהלך ההיריון. המאמר הנוכחי מרחיב את המחקר בנושא על ידי הכללת נשים שנדבקו בנגיף ההרפס בעבר, אך לא במהלך ההיריון, ובודק את העלות הכלכלית של המחלה.
המחקר השתמש במודל של ניתוח החלטות (עץ הסתברויות) בכדי להשוות את השימוש באציקלוביר, לעומת אי שימוש באציקלוביר כטיפול מונע אצל נשים עם היסטוריה של הרפס גניטלי, אך לא במהלך ההיריון. עץ ההסתברויות בוצע על מנת לבחון את העלות הכספית של התוצאות האפשריות של שימוש בטיפול מונע באציקלוביר, כאשר כל תוצאה סופית קיבלה את הערך של העלות הכספית של הסיטואציה. בוצע ניתוח רגישות, ושימוש במודל מונטה קרלו, בכדי לבדוק את הבריאות של הנשים, ואת היעילות של הטיפול.
המחקר מצא שצריך לתת את הטיפול המונע ל 22,286 נשים בהיריון, על מנת למנוע מוות ילודתי אחד, ל 8,985, נשים על מנת למנוע את השפעת המחלה על התינוק, ול 177 נשים על מנת למנוע ניתוח קיסרי. הטיפול המונע באציקלוביר, בהשוואה לאימתן הטיפול, חוסך עלויות בסך 20 דולר בערך למטופלת, והוא מאריך את חייה ב 0.01 שנת חיים מתוקנת, של התינוק ושל האם. לפי מודל מונטה קרלו, נמצא שהטיפול יעיל לעומת התועלת שלו, ב 100 אחוז מהפעמים, והוא חוסך בעלויות כספיות ב 99 מהמקרים. הטיפול המונע באציקלוביר בעבור 160,000 נשים, חוסך למערכת הבריאות 3.2 מיליון דולר, מאריך את חיי המטופלות והתינוקות ב 1000, מונע מחלות נוירולוגיות קשות מ 6 תינוקות, מונע 7 מקרי מוות, ומונע 1000 לידות קיסריות.
ניתוח ההטבות הכספיות כתוצאה משימוש בטיפול המונע, מגיע לרמות משמעותיות ברמת האוכלוסייה הכללית, ולא ברמה האינדיבידואלית של כל לידה, וכן ההטבות הלא כספיות, כגון מניעת מוות של תינוקות, מניעת 1000 לידות קיסריות, ונכות קוגנטיבית חמורה בתינוקות, המשמעויות של אלה הן הרבה יותר מרחיקות לכת, מהעלויות הכספיות של שימוש בתרופה, קרי גם אם הטיפול היה חוסכך פחות כסף, הוא עדיין היה כדאי מבחינת המשפחות שהיו מקבלות תועלת מהטיפול.
מסקנות המחקר הם שהטיפול המונע באציקלוביר הוא יעיל בהתייחס לעלות שלו, והוא חוסך בעלויות, בעבור כל מטופלת עם היסטוריה של נגיף ההרפס, שלא לקתה עדיין בהרפס במהלך ההיריון. הטיפול המונע בתרופה מוביל לתוצאות רפואיות יותר טובות, קרי הוא מאריך את חייה של האם ושל העובר, ובנוסף לכך העלויות של שימוש בתרופה המונעת, הם פחות מאי השימוש בתרופה, קרי התרופה חוסכת כסף למערכת הבריאות. מסקנה זאת היא עקבית עם ממצאי מחקר קודמים שבדקו את הנושא, אולם במחקר החיסכון בעלויות הוא יותר קטן.
הטיה אפשרית אחת שיכולה להיות במאמר, היא העובדה שהחוקר התבסס בהרבה מהנתונים שלו על מחקרים קליניים מהעבר, עובדה זאת יכולה לגרום להטיה משום שלחוקר ישנה השפעה באיזה מחקרים קליניים הוא יבחר, שיכולים להוביל למסקנה הרצויה שלו מהמחקר, בצורה מודעת או בלתי מודעת, יכול להיות שאם החוקר היה מתבסס על מחקרים קליניים אחרים, הוא היה מקבל תוצאות שונות. הטיה נוספת שיכולה להיות היא העובדה שמחקר הנוכחי לא לוקח בחשבון את רוב סוגי נגיף ההרפס שקיימים, ומתייחס רק לסוג אחד ספציפי, אצל נשים שנדבקו בעבר בנגיף, ועדיין לא נדבקו בו במהלך ההיריון, ובשל כך יכולה להתקבל תמונה חסרה לגבי השפעת הנגיף, במיוחד לאור העובדה שרוב התינוקות שנולדים עם השפעות של הנגיף, נולדים לאימהות ללא היסטוריה של הידבקות בנגיף.
מגבלה נוספת שיכולה להיות למחקר, היא שהחוקר מגיע למסקנה שהטיפול המונע באציקלוביר, צריך להיות מיושם על ידי הרופאים, לנשים שיש חשד לגבי מחלת ההרפס הגניטלי בעבר, אולם המחקר מציין שיכולות להיות אלטרנטיבות לטיפול מונע זה, שעלולות להיות אף יותר יעילות מטיפול זה, ועדיין לא נבדקו.
נקודה נוספת היא שהמחקר בדק אוכלוסיות בארצות הברית, וישנו צורך במחקרים נוספים, בכדי לקבוע האם ניתן ליישם את ממצאי המחקר, לאוכלוסיות ומדינות אחרות בעולם.